דרשת שביעי של פסח תשס"ב – לפני הקרב ב'חומת מגן'
קריעת ים סוף כמודל של הכרעה איסטרטגית
מאז פסח תשס"ב (2002) לשביעי של פסח יש עבורנו משמעות מיוחדת. בפסח תשס"ב לאחר הפיגוע הנורא במלון פארק בנתניה יצא צה"ל ובכללו גם החטיבה שלנו 'חטיבת השריון יפתח' (576) למבצע 'חומת מגן'. באותם הימים שימשתי סגן מפקד החטיבה.
על החטיבה שלנו הוטלה המשימה לכבוש את הגזרה המזרחית של העיר שכם שהיתה בירת הטרור של השומרון. יחד איתנו היו חטיבת הצנחנים וגולני. שיועדו לכבוש את גזרת הקסבה. ואת הגיזרה המערבית. כיבוש העיר היה אמור להתחיל בליל שביעי של פסח. ההתארגנות של מפקדת החטיבה היתה בקמפוס ישיבת אלון מורה, במקום הגבוה ביותר בישוב הצופה לשכם. סמוך לרדת החשיכה לאחר שכמעט השלמנו את ההכנות המשימה עוכבה ביממה. הדחיה אפשרה לנו להתכנס בבית המדרש של ישיבת אלון מורה, לתפילה חגיגית של ערב שביעי של פסח. למרות הטרדות והעייפות, חיילי החטיבה הדתיים והקצינים לא ויתרו, ובקשו שאשא בפניהם דברים מענייני דיומא במהלך התפילה. בדברי ביקשתי לקשר את הרעיונות של שביעי של פסח וקריעת ים סוף מלפני לפני 3314 שנים ללחימה שלנו. את הדברים שנאמרו מתוך עייפות קיצונית לא אשכח.
פתחנו בשאלה: מה נשתנה חג הפסח מחג הסוכות? הגמ' (סוכה דף מז א) אומרת: "אומרים 'זמן' (שהחיינו) בשמיני של חג (סוכות-שמיני עצרת), ואין אומרים 'זמן' בשביעי של פסח". שאלנו: מדוע שמיני עצרת נחשב כחג עצמאי ואומרים בו 'שהחיינו', ואילו שביעי של פסח שבו אנו מציינים אירוע הסטורי של 'קריעת ים סוף' הוא אינו חג עצמאי ואין אומרים בו 'שהחיינו'?
וכן הזכרנו את דברי הגמ' (סוכה דף מז א): "מאי שנא בחג (בסוכות) דאמרינן (שאומרים הלל שלם) כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן (שלא אומרים הלל שלם אלא ביום הראשון)"? והגמ' עונה: "כל יומא דחג חלוקין בקרבנותיהן דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן", דהיינו בסוכות כל יום הוא מעין חג בפני עצמו ויש לו קרבנות מיוחדים ואילו בפסח בכל הימים מקריבים את אותם הקרבנות!
ועל כך שאלנו מדוע?
הסברנו שחג הפסח הוא בעצם אירוע אחד שיש בו תהליך המתחיל מעצם היציאה ממצרים ביום הראשון ומגיע להשלמתו בקריעת ים סוף ביום האחרון. בשלב היציאה עדיין התהליך היה 'הפיך' וניתן היה לשינוי ע"י צבאו של פרעה שבכוחו היה להחזיר את עם ישראל למצרים, 'נקודת ההכרעה' הסופית של היציאה היתה בקריעת ים סוף ובטביעה מוחלטת של צבא פרעה "סוס ורוכבו רמה בים". על כן אין לראות בשביעי של פסח 'מועד' בפני עצמו ולכן אין לברך בו 'שהחיינו'. וכן אין לכל יום מימי הפסח משמעות בפני עצמה אלא רק מרכיב אחד במהלך הכולל.
ביקשנו ללמוד מכאן מודל לחשיבות של ה'הכרעה' בקרב. כל עוד הקרב לא מגיע לסיום והכרעה אין לראות בו הצלחה, גם אם במהלכו מתישים את האוייב ומכים אותו מכה חזקה. בקרב 'אין ניצחון בנקודות' צריך שיהיה בו 'נוק אאוט'.
עקרון ההכרעה נמצא בתורה במספר מקומות (דברים כ י"ט): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ וכו'.. וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה, עַד רִדְתָּה". המצור צריך להביא להכרעה: 'עד רדתה' – 'עד רדת חומותיה' (רשב"ם שם) - הבקעת החומה. אולם היא תושלם רק בכיבושה המוחלט של העיר 'עד דתיכבשה' (אונקלוס שם). וגם אז הכיבוש לא יושלם עד שלא יתורגם לשלטון וריבונות 'לשון רדוי שתהא כפופה לך (רש"י שם). הדרישה של התורה להגיע להכרעה ברורה וחד משמעית ורק היא תשמר את הישגי הניצחון לאורך זמן.
דרישה זו מודגשת לגבי המלחמה על הארץ. משה מזהיר: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם" (במדבר לג נה. וגם יהושע כג יב). עם ישראל שילם מחיר כבד על היעדר הכרעה בירושת הארץ. שבט יששכר היה היוצא מן הכלל (בראשית מט טו): 'ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד - לסבול מלחמות ולכבוש מחוזות שהם יושבים על הספר ויהיה האויב כבוש תחתיו למס עובד' (רש"י שם). מי שהכריע ולא התרשל זכה לחיות לבטח בנחלתו וליהנות ממס שהטיל על יושבי נחלתו.
עיקרון ההכרעה היה עקרון מנחה בצבא דוד: 'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, אמחצם ולא יכלו קום יפלו תחת רגלי' (תהילים יח לח). המרדף נגד האויבים צריך להמשך עד ביצוע מושלם של המשימה 'ולא אשוב עד כלותם', גם אם הביצוע כרוך בקשיים ואפילו בסכנת חיים. 'אמחצם' - צריך לפעול בנחישות ללא היסוס במלוא העוצמה. 'ולא יוכלו קום' – ההכרעה המוחלטת תשמר את הישיגי הנצחון לאורך זמן. ולא, נותש במלחמה ממושכת, בסבבים חוזרים ונשנים. חוזרת ונשנית, ונשחק את כח העמידה של העם. ההכרעה תאפשר לאומה שלווה בטחונית הנדרשת כדי להפנות את כל משאביה הלאומיים לבנין ויצירה.
הנצי"ב עסק בסוגיית ההכרעה בפירושיו: "הנה בשאול המלך כתיב: 'ואל כל אשר יפנה ירשיע' וגבי דוד המלך כתיב: 'ויהי דוד לכל דרכיו משכיל'. ובשניהם הכוונה שהצליחו במלחמתם. אבל הנפקא מינא שביניהם שיש מתגבר במלחמה ואינו כובש את שכנגדו תחתיו. ורק מפיל ומחליש אותם. נמצא אינו מצליח את אומתו. אלא מרשיע את שכנגדו. ויש מתגבר וכובש תחתיו. וזהו הצלחת האומה. וכו'. שאול היה רק מחליש ומרשיע את שכנגדו. ודוד היה כובש ומעמיד נציבים שלו באדום ובמואב וכל האומות שכבש. וכו'" ('העמק דבר' במדבר כד ח). "דהמרשיע את שכנגדו אינו מחליש אלא לשעה. עד שיתחזקו בעוד כמה שנים. וא"כ ההכרח להיות נשמר" ('העמק דבר' דברים לג יא).
את דברנו חתמנו בתקוה ובתפילה שנזכה לנצח ולהכריע.
אם לשפוט על פי התוצאות לזמן מה נשמעה תפילתנו.