זה התחיל הרבה לפני שזה קרה
הפרשה בחיי המעשה - לפרשת כי תצא - תש"פ
הרב אליעזר שנוולד
לזכרו של הגרז"ן - הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל
לאחרונה התפרסמה פרשת אונס מזעזעת שהסעירה, ובצדק, את השיח הציבורי. רבים ראו בה ביטוי להתדרדרות חמורה בנורמות המוסריות ולכשלים חינוכיים וערכיים. אבל לא רבים מהם נתנו את דעתם לכך שלא מדובר על משהו שנוצר כעת, יש מאין, זה התחיל הרבה לפני שזה קרה. מדובר בתוצאה של תהליך שינוי רב שנים. היום רק רואים את התוצאה שלהם. זה התחיל משינויים מתירניים קטנים שהתקבלו בסלחנות ובהבנה וברבות הימים הלכו וגדלו. קרוב לוודאי שמי שנתן להם לגיטימציה אז, ובקוצר ראותו אפשר להם להשתנות, לא השכיל לצפות את פני העתיד ולאן הם עלולים להביא אותנו בטווח ארוך. ורק כאשר הם נחשפים לתוצאות המזעזעות הם עשויים להבין זאת, בדיעבד. ואז קשה יותר לחולל שינוי ולהשיב את המצב לקדמותו.
בפרשתנו מקבץ של מצוות שיש קשר עמוק ביניהן. פרשת כהן משוח מלחמה והשוטרים במלחמת מצוה, פרשת עגלה ערופה, אשת יפת תואר, בן אהובה ושנואה, ובן סורר ומורה. לכולן יש מכנה משותף, התורה מבקשת למנוע מבעוד מועד תהליכים שעלולים לגרום לנזקים לטווח ארוך.
ביציאה למלחמת הרשות: "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם וגו'. אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" (דברים כ ב- ג). צריך לצפות מלכתחילה שכאשר יתחיל הקרב יהיו כאלה שהפחד עלול לשתק אותם. אסור להמתין עד שזה יקרה, אז כבר יהיה מאוחר, צריך להרחיק אותם מלכתחילה משדה הקרב: "ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (שם ח).
לאחר מכן פרשת עגלה ערופה: "כי ימצא חלל באדמה וגו'. נופל בשדה לא נודע מי הכהו" (שם כא א). זקני העיר הקרובה לחלל עומדים ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (שם פס' ז). "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה" (רש"י שם). כלומר כדי למנוע מראש הסתכנות של עוברי הדרכים צריך שזקני העיר יקחו אחריות ללוותם. לצפות מלכתחילה לא כמסקנה בדיעבד, אחרי שזה יקרה.
חכמים הצביעו בפרשתנו גם על הקשר והסמיכות שבין פרשת אשת יפת תואר, לדין בן אהובה ושנואה, ודין בן סורר ומורה: "אם נשאה סופה להיות שנואה, ואם ילדה, סופו להיות בן סורר ומורה. ואם חס עליו, סופו להיות נידון, ולהיות נסקל ונתלה במעשיו המקולקלין, ולכך סמכו זו לזו" (בכור שור שם פס טו). קרוב לוודאי שמי שנשא אשת יפת תואר לא העלה על דעתו בטווח הקצר לאן יובילו הדברים בטווח ארוך, ואף אנחנו לא היינו מעלים זאת על דעתנו. אולם התורה הצביעה על כך כבר מראשיתם. כך הוא גם בדין יוצא דופן של 'בן סורר ומורה'. שלעת עתה אין רואים את המעשים החמורים שהוא עתיד לעשות בבגרותו, אולם התורה עמדה על סוף הדברים כפי שהם נראים מראשיתם: "ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב" (רש"י שם פס' יח).
החובה להתנהל בטווח הקצר מתוך ראיה ארוכת טווח כדי למנוע נזקים בטווח הארוך, קיימת בתחומים שונים. בחיים הפרטיים של האדם, בחיי החברה המדינה ואפילו בתחום פסיקת ההלכה. ככל שמדובר בהנהגה שאינה מנוסה דיה ואין לה תחושת אחריות מספקת היא נוטה לראות את המצב העכשוי מבלי לצפות את תוצאות התהליכים ונזקיהם לעתיד. להנהגה הפוליטית ישנו פיתוי להעדיף את שיקולי הרווח הפוליטי שבהווה על חשבון הנזקים שעלולים להיווצר מהם בעתיד. כך גם בעולם ההלכה. חכמים, מתוך אחריות וראיה ארוכת טווח, תקנו תקנות מרחיקות לכת כשחששו מנזק עתידי שעלול להיגרם (כדוגמה ביטול מצוות שופר בשבת מחשש טלטול ועוד).
מן הראוי שנקח זאת לתשומת לבנו.
לא תוכל להתעלם
פרשה ומימושה – כי תצא - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
מצוות השבת אבדה שבפרשתנו היא אחת המצוות המוכרות והנלמדות כבר מגיל צעיר. אולם הרחבת הלימוד ממקורות חז"ל ראשונים ואחרונים תלמד שהיא כוללת הרבה יותר תחומים ממה שנראה בתחילה. כמה מהם יהיו אקטואליים מאד בשבוע הקרוב, שבוע של בחירות גורליות, שמחייבות דווקא את אלה שבאים בשמה של היהדות והתורה. היא מחייבת לקחת אחריות על נזקים שעלולים לקרות לזולת, ליחיד ולציבור, כתוצאה מבחירה שגויה. ואת האיסור 'להתעלם' מדברים שכדי לטפל בהם אנו צריכים לגלות אכפתיות ולצאת מאזורי הנוחות שלנו. עלינו ללמוד ממנה שיש להתייחס למורכבות של המציאות למתחים ולדילמות הערכיות שהיא מייצרת ולא לנסות לשטחה ולהציגה בצורה חד ממדית של 'הכל או כלום'.
בצד חיוב העשה של: "השב תשיבם לאחיך" (דברים כב א). התורה אוסרת להתעלם מן האבדה, ב'לא תעשה': "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם" (שם ורש"י שם), "לא תוכל להתעלם" (שם פס' ג). בכך התורה מבקשת להתמודד עם הנטיה האנושית להתעלם מהמחויבות להשיב את האבדה או בגלל חוסר אכפתיות ומודעות למה שעלול להיגרם כתוצאה מההתעלמות ואדישות לנזקי הזולת, או בגלל חוסר רצון לטרוח בהשבתה.
חשיבותה של מצוות השבת אבדה בכך שהיא מגלמת את הערבות ההדדית ואת החובה למנוע אבדן ונזק מזולתנו. במיוחד במקום שאין הוא יכול לשמר את רכושו בכוחות עצמו ורק אחרים יכולים לסייע לו בכך: "וכל זה מדרכי החסד והרחמים, ללמד שכולנו עם אחד ראויים שיהיה לנו אב אחד ושירצה כל אחד בתועלת חברו ושיחמול על ממונו, ובין שתהיה האבדה בעל חי בין שלא תהיה בעל חי" (רבנו בחיי שם). חכמים למדו שמצוה זו מטילה חובה לקחת אחריות על כל סוגי הנזקים לזולת לא רק בנזקי רכוש: "וזה שאמר 'לא תוכל להתעלם' אין להבין אותו בהשבת אבידה בלבד, אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחבירו או להסיר ולדחות נזקו ממנו הרי הוא חייב בכולן, וכענין שאמר הכתוב (ויקרא יט, יח): 'ואהבת לרעך כמוך'" (רבנו בחיי שם). בכלל זה כללו חכמים גם את 'אבדת גופו' - את חובת ההצלה של הזולת מסכנה של פגיעה פיזית (בבא קמא פא ב) ולדאוג לרפואתו (תורת האדם לרמב"ן, סוף ענין סכנה), ו'מאבדת נפשו' - מסכנה רוחנית, למנוע אותו מעבירה (מנ"ח מצוה רלט), את חובתו לסייע לזולתו ש'אבד את דרכו' ו'התברבר' בשטח (בבא קמא שם), ואף למנוע את אבדן זכויותיו המשפטיות בבית הדין (שו"ת הרא"ש צט ו, וטור חו"מ סי' קנד), ועוד. ואם באבדת היחיד חייב בהשבתו באבדת הציבור קל וחומר שחובה על היחיד להציל את הכלל מאבדתו הציבורית - מסכנה לעתידו הציבורי הפיזי והרוחני.