כמיהה להנהגה ערכית מול אתגרים לא מוכרים
הפרשה בחיי המעשה - לפרשת מטות מסעי –הרב אליעזר שנוולד - תש"פ
חתימת ספר במדבר בפרשיות פנחס מטות ומסעי עומדת בסימן חילופי ההנהגה וההכנות לכניסה המיוחלת לארץ ישראל. תקופה של שינוי דרמטי עבור עם ישראל; מעם שחי במדבר ארבעים שנה בצורה ניסית לעם שמקים את ממלכתו בארצו בדרכי הטבע. בפרשת פנחס קראנו על הציווי להעברת המנהיגות בראשות העם ממשה ליהושע. פרשת מטות פותחת בציוי מיוחד ל'ראשי המטות: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור: זה הדבר אשר ציוה ד': איש כי ידור נדר לד' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל ב).
מי היו ראשי המטות? "וראשי המטות לבני ישראל, הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם אחר שמתו נחשון בן עמינדב וחבריו, ואפשר שהיו הנזכרים בפרשת הנחלה 'אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ' (להלן לד יז), או שהיו אחרים, כי שם ידבר הכתוב על העתיד כי בעת חלוק הארץ יהיו הנזכרים חיים ויעמדו עליהם" (רמב"ן שם). כלומר מדובר על מנהיגות הביניים של בני ישראל, ראשי השבטים. אלה יהיו 'מנהיגי המחר' שעתידים להנהיגם בכניסה לארץ להגשמת היעוד של עם ישראל בארץ ישראל.
הציווי לראשי המטות היה על 'פרשת הנדרים' וקיום ההבטחות. על כך שאלו המפרשים: "צריך לדעת מה נשתנה מצוה זו (פרשת נדרים א.ש.) שפרט בה הכתוב ראשי המטות? "(אור החיים במדבר ל ב). אולם הם מצווים להנהיג את העם גם ביחס לקיום שאר מצוות התורה: "לאחר שצוה את יהושע וזרזו והזהירו על ישראל, דבר גם אל ראשי המטות להנהיג את ישראל דרך ישר לקיים נדריהם מה שידרו לפני המקום, וכו'. ולא מיבעיא מה שגזר עליהם הקב"ה שהם צריכים לעשות, שלא לגנוב ושלא לגזול ושאר מצוותיו, כו'." (רבי יוסף בכור שור שם). אולם יש גם ענין מיוחד שקושר את המנהיגות לקדושת הדיבור. מנהיג נקרא דַּבָּר: "דַּבָּר אחד לדור ואין שני דַּבָּרין לדור!" (סנהדרין ח א). הדיבור הוא הכלי החשוב ביותר שבאמצעותו מתקיימת ההנהגה ומתבצע השיח בין המנהיגות לציבור. השיח חייב להתנהל באמת ובאמונה בבחינת 'ככל היוצא מפיו יעשה'.
לא בכדי ישנה הערכות מיוחדת של ההנהגה לקראת הכניסה לארץ ישראל. מדובר על אתגר מנהיגותי מורכב. להתמודד עם מציאות חדשה ולא מוכרת, ולהוביל את העם לעריכת שינויים ולהסתגלות למצב החדש. בהתאם לכך משה רבנו מבקש שיורשו יהיה מנהיג "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם" (במדבר כז טז). "לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה אלא כמו שעשיתי אני וכו' יוצא בראש ונכנס בראש" (רש"י שם). במשפט קצר קיפל משה כמה תכונות מנהיגות נצרכות להתמודדות אם אתגרי ההנהגה הצפויים. הראשון שיהיה זה מנהיג שאינו כ'מלכי האומות שיושבים בבתיהם' עסוקים בעצמם ומנותקים מהעם, אלא 'יוצא בראש' נמצא עם העם כל העת ומחובר אליו. וגם בשעה קשה של מלחמה הם שם עם העם באותם קשיים, ובכך הוא גם חש אותו ואת מצוקותיו ולא מתעלם מהם. מנהיג ש'יוצא בראש' ומתווה את הכיוון. שיודע לצפות פני עתיד ולהבין לאן צריך להוביל את הספינה. הוא לא רק בבחינת 'משוט' שנותן לעם אמצעים לפעול אלא שבשעה של אתגרים לא מוכרים הוא בבחינת 'מצפן' שמנווט את הספינה לכיוון הנכון. מנהיג שהוא 'איש אשר רוח בו' (שם פס' יח) "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (רש"י שם) "שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן" (ספרי זוטא פיסקא כ"ז).
באחת הקינות בט' באב אנו מקוננים על חורבנה של הנהגת התורה בזמן חורבן הבית: "תורה תורה חגרי שק והתפלשי באפרים, אבל יחיד עשי לך ומספד תמרורים, על תופשי משוטיך ופורשי מכמורים, מלחיך וחובליך במים אדירים, עורכי מערכך מישרי הדורים, מפענחי צפוניך ומגלי מסתורים". על מנהיגים שהם בבחינת משוטים ויש שהם חובלייך בעלי ה'מצפן' שהנהיגו את הספינה ב'מים אדירים' ובמשברי ים.
השינוי שבכניסה לארץ ישראל מחייב גם שינוי במתכונת ההיררכיה של המנהיגות. מחנה ישראל במדבר היה פרוס בצורה מרוכזת בשטח מצומצם: "מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי" (ברכות נד א). גודלו היה ג' פרסאות על ג' פרסאות - (כשנים עשר ק"מ על שנים עשר ק"מ בלבד). בפריסה שכזו עדיין ניתן לקיים מנהיגות ריכוזית המאפילה על מקומם של ראשי המטות. אולם כאשר עם ישראל יתיישב בארץ ישראל ויהיה פרוס ומפוזר לשבטיו על פני שטח עצום, לא יהיה ניתן להנהיגו בצורה ריכוזית ויהיה צורך להנהיגו במתכונת מבוזרת. למנהיגי המשנה - ראשי המטות יהיה שם תפקיד רב חשיבות.
אנו נמצאים בעיצומו של שינוי לקראת עתיד לא מוכר, כתוצאה ממשבר הקורונה. מנהיגי האתמול מתעסקים ב'משוטים'. הציבור כמה למנהיגי ה'מחר' ה'יוצאים בראש', בעלי 'מצפן' שיודעים לצפות פני עתיד ולהתוות את הכיוון.
מנהיגים ערכיים שחיים את הציבור ומצוקותיו.
הבחירה וסולם הערכים
'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת - מטות - מסעי – תשע"ח – הרב אליעזר שנוולד
הפניה של שבט ראובן וגד למשה רבנו בבקשה לקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי התקבלה בהסתייגות, בחשדנות ובביקורת, בין היתר בשל המניע של בקשתם. "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד, ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה וגו'. אם מצאנו חן בעיניך יֻתַּן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן" (במדבר לב א, ה). השיקול הכלכלי הוביל אותם לבקש להישאר בעבר הירדן המזרחי, ולא להיכנס לא"י המערבית, שקדושתה יתרה, והיא גם מוגנת יותר מבחינה בטחונית. הבקשה מלמדת על 'סולם הערכים' השגוי שלהם, עבורם היחס לרכוש הוצב מעל הערך של ישוב ארץ ישראל.
משה רבנו הסתייג מבקשתם, שנדמתה כגירסה מאוחרת של 'חטא המרגלים' בבקשתם שלא להכנס לארץ; 'וימאסו בארץ חמדה': "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ד'. כה עשו אבותיכם בשלחי אתם מקדש ברנע לראות את הארץ" (במדבר לב ז-ח).
בקשתם גם נתפסה כסוג של השתמטות משותפות בנטל המלחמה על כיבוש הארץ: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" (שם שם ו). בני גד ובני ראובן הבהירו שאין בכוונתם להשתמט: "ויגשו אליו ויאמרו: גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו. ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל, עד אשר אם הֲבִיאֹנֻם אל מקומם, וישב טפנו בערי המבצר מפני ישבי הארץ. לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" (שם שם טז-יח).
בדברים אלה נחשף נדבך נוסף בסולם הערכים השגוי שלהם, שמעמיד את היחס לרכוש ולקריירה מעל ערך המשפחה והבטחון. על כך מעיר להם משה רבנו: "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם! שהקדימו 'מקניהם' ל'טפם'. אמר להם משה לא כן עשו העיקר עיקר והטפל טפל! 'בנו לכם' תחלה 'ערים לטפכם' ואחר כך 'גדרות לצאנכם'" (רש"י שם לב טז). האמירה של משה רבנו היתה מעין כיוונון מחדש של ה'מצפן הערכי' שעל פיו ביקש 'לאפס' את המצפן הערכי של בני גד וראובן, ולהעמיד את המדרג הנכון ב'סולם הערכים' שלהם.
למרות שבסופו של דבר יושרו ההדורים אולם בני גד וראובן עתידים לשלם על כך 'מחיר בטחוני' בגלות בית ראשון: "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה, וחיבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ ישראל - לפיכך גלו תחילה מכל השבטים" (במדבר רבה כב ז).
בעיון שלנו בפרשיות השבוע אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; הבחירה הגדולה של החיים ביעוד ובמטרה של החיים, בחירה שמכוונת את מכלול החיים של האדם ליעדם, והבחירה היום יומית הנגזרת ממנה. בפרשתנו אנו מבקשים להצביע על הבסיס והיסוד של הבחירות וההחלטות שתלויים ב'סולם הערכים'. גיבוש 'סולם הערכים' הוא שלב ראשוני ומשמעותי בעולם הבחירה. האדם חייב לגבש את מכלול הערכים החשובים בחייו. אולם לא פחות מכך הוא חייב לדרג אותם, ולקבוע 'סולם ערכים' ברור; איזה ערכים נמצאים בראש הסולם ואיזה ערכים נמצאים במקום נמוך יתר ביחס אליהם. מתוך 'סולם הערכים' הוא אמור לגזור את סדרי העדיפויות בבחירותיו ובהחלטותיו בחיים. מהו סדר העדיפויות והקדימויות כאשר ערך אחד בא על חשבון השני, מה חשוב ממה, מה 'עיקרי' ומה 'משני', ומה נדחה מפני מה. ומה סדר הקדימויות בהשקעת המשאבים של הזמן והממון.
בקביעת 'סולם הערכים' על האדם לקחת בחשבון את נטית יצר לב האדם להעמיד את הדברים הגורמים לו הנאה או מביאים לו תועלת במקום גבוה בסולם, על חשבון הדברים הערכיים והמקודשים. להעדיף את ה'ערב' על ה'מועיל' ואת שניהם על ה'טוב'. (ראה רמב"ם דעות ג ב, שמונה פרקים פרק ה, ספר העיקרים ג לה). התורה וההלכה מהוים 'מצפן ערכי' שמכוין את מדרג החשיבות של הערכים ב'סולם הערכי'.
בעידן שבו אנו חיים קביעת 'סולם הערכים' נעשה חשוב מתמיד. התפיסה הפוסט מודרנית מערערת על האמת הערכית המוחלטת, ועל היכולת לקבוע 'סולם ערכים' אבסולוטי. גם התפתחות תקשורת ההמונים מאתגרת את גיבוש 'סולם הערכים'. ההיצף התקשורתי והתרבותי בו אנו חיים, שמורכב מבליל של עולמות ותרבויות וסדרי עדיפויות ערכיים הנגזרים מהם, יוצרים בלבול ערכי וטשטוש 'סולם הערכים' לצעירים ולמבוגרים.