אחריות, ערבות ואכפתיות
פנחס וקורונה ב'בין המצרים'
הפרשה בחיי המעשה - לפרשת פנחס – בין המצרים - הרב אליעזר שנוולד - תש"פ
עם ישראל מוקיר את זכרו של פנחס שהציל אותו מכליה, כשעצר את ההתדרדרות במשבר עם בנות מואב: "ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה יא). "ולולי הוא שקנא הייתי מכלה כל ישראל! בדבר בקנאתי" (א"ע שם). בעיצומו של המשבר הנורא ואבדן השליטה של המנהיגות הוא היה ה'מבוגר האחראי' ש'לקח אחריות' על המצב ועל גורלו של עם ישראל: "'ויקם מתוך העדה'. כלומר, שקם על עמדו ונתחזק ויצא מתוך העדה ונצטער בצרתם, ושם נפשו בכפו להושיע צאן מרעיתו. ויצא מן השורה וכו'" (צרור המור במדבר כה ז). פעולה זו היתה כרוכה בסיכון חייו, שכן אם היה "נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו (זמרי א.ש.), שהרי (פנחס א.ש.) 'רודף' הוא" (סנהדרין פב ב). ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל, ידעה משברים גורליים ומסוכנים ואלה לא פעם הוכרעו ע"י יחידים שלא נשאו בכל תפקיד רשמי, שגילו אכפתיות וערבות הדדית ולקחו על עצמם את האחריות לפתרונו פעמים תוך כדי סיכון עצמי ותשלום מחיר אישי, ואף כשלא עמדו במוקד המשבר.
כתגמול על כן בפרשתנו: "הודיע הקב"ה למשה שישלם שכר טוב לפנחס על קנאתו אשר קנא לאלהיו, ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם, ולא מתו כולם במגפה" (רמב"ן שם).
לרוע מזלנו, בימי חורבן בית שני לא זכינו לכך. היו אלה ימים של מחלוקת ופילוג בתוך העם של שנאת חינם ומלחמת אחים עקובה מדם. בתוך האנרכיה שנוצרה לא זכינו שיקום משהו כזה שיקח אחריות, ולא זכינו שהערבות ההדדית תכריע את המחלוקות. אוייבנו התבוננו מן הצד כיצד אנו בעצמנו מייטיבים לעשות את מלאכתם ל"ע: " וכל שרי צבאות הרומאים שמחו על מריבות האחים בקרב שונאיהם כמוצאי שלל רב ורצו למהר ולעלות על העיר, וגם האיצו באספסיינוס, בחשבם כי יצליח כל חפצו בידו הפעם, ודיברו עליו, כי עתה האלוקים נלחם להם, בסכסכו את אויביהם איש באחיו, וכו'. ולדברים האלה ענה אותה אספסיינוס: וכו', הן אם תמהרו לעלות על העיר מיד, תקימו בידיכם ברית שלום בין שונאינו, ובעוצם ימינם ישתערו עלינו. ואם תתנו להם ארכה, ימעט אחרי כן מספר שונאינו, כי תאכל אותם אש המריבה.כי האלוקים מיטיב לערוך את המלחמה ממני (אספסיינוס א.ש.), והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חנם וייתן את הניצחון לצבאותינו בלי עמל וסכנה. ובעוד האויבים הולכים וכלים איש בידי רעהו, כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שיגעון" (תולדות מלחמות היהודים ספר רביעי).
גם מי שבאופן פוטנציאלי היה יכול למנוע את החורבן ואת ההתדרדרות במצב לא לקח אחריות כדי להוביל לפתרון המצב והעדיף להיות ב'שב ואל תעשה' כפי שבא לידי ביטוי בתיאור של חז"ל על 'קמצא ובר קמצא': "סבור רבנן לקרוביה (את הקרבן של קמצא א.ש) משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! 'סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא' (סברו חכמים להורגו שלא ילך וילשין לקיסר רומי א.ש.) אמר להו רבי זכריה: יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! ... אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו!" (גיטין נו א). רבי יוחנן מבקש לחרוט בזכרוננו ההסטורי שחוסר המעש הענוותני של מנהיג הדור הביא לחורבן ל"ע.
השבוע, במקביל לעליה בתחלואה של נגיף הקורונה נכנסנו לתקופת בין המצרים. תקופה של חשבון נפש תקופתי על מחדלי העבר מתוך החובה להפיק לקחים להווה ולעתיד: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות: שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם' (ויקרא כו מ)" (רמב"ם תעניות ה א).
בימים אלה של התעצמות מגיפת הקורונה אנו נדרשים לסוג מיוחד של אחריות אישית אכפתיות וערבות הדדית. היקף ההדבקה אינו תלוי רק ביחיד הוא מושפע מההקפדה על ההנחיות וההגבלות של הסביבה כולה. יש אוכלוסיות, בעיקר מקרב הגילאים הצעירים, שרואות את עצמן כפחות פגיעות ואינן מקפידות על ההנחיות וההגבלות. אין כל ביטחון שאוכלוסיות אלה אינן פגיעות אולם גם אם כן יש לנהוג באחריות ואכפתיות ובערבות הדדית כלפי האוכלוסיות הפגיעות שעבורן מדובר בסכנת חיים.
זיכרון קצר טווח
פרשה ומימושה – פנחס - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
פרשת בלק ובלעם והחטא עם בנות מואב מלווים אותנו גם בקריאת פרשיות פנחס ומטות. בקריאת התורה מידי שנה אנחנו משמרים את הזיכרון הקולקטיבי שלנו ביחס למזימה של בלעם ובלק עם בנות מואב והשלכותיו הטראומטיות גם אלפי שנים אחרי שאירעו. כשאר האירועים המכוננים מהעבר הרחוק שלנו. ושל דמויות מפתח בהיסטוריה שאנו שוקדים על זכרונם.
בפרשתנו פנחס זוכה לציון לשבח מאת הקב"ה על אופן התנהלותו במשבר עם בנות מואב: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה יא). כגמול על כך הוא זוכה לברית שלום ולמעמד 'כהונת עולם' נצחית: "לכן אמור הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינאלאלקיו ויכפר על בני ישראל" (שם פס' יב-יג). בפרספקטיבה הסטורית אכן זכה פנחס שמסירותו תונצח לדורות והכהנים הגדולים יצאו מזרעו: "ברית כהונת עולם - כל כהנים גדולים שהיו במקדש אפילו בתחלת בית שני היו מפנחס" (חזקוני שם פס' יג ובא"ע שם).
בהפטרה של פרשת בלק אנו קוראים את דברי הנביא מיכה על החובה לזכור אירוע זה לדורות: "עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל, למען דעת צדקות ד'" (מיכה ו ה). לזכור את שאירע ואת ההשגחה האלקית ששמרה על עם ישראל מפני הקללות של בלעם. מפאת חשיבות זיכרונה: "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה? משום טורח צבור!" (ברכות יב ב). אמנם נקבע שלא לומר אותה מידי יום משום 'טרחא דצבורא', אולם יש ללמוד מעצם הכוונה להזכירה, שיש בפרשה יסודות כלליים ועקרוניים שראוי שנזכירם לעצמנו מידי יום. ואכן אנחנו מזכירים אותה במידת מה באמירת "מה טובו" בכל בוקר, ויש מעדות המזרח הכוללים את זכירתה ב'עשר זכירות' שמידי יום. הזיכרון של האירוע הספציפי נכלל בחובת שימור הזיכרון של האירועים המרכזיים המכוננים בתולדותינו: "בכמה סידורים יש לאחר התפילה רשימה של פסוקים שנקראים "זכירות". ברוך השם, לא חסר לנו זיכרון. אנו זוכרים! יש לנו כשרון וחיוב של זכירה. זכירה היא גבורת הכישרון, הכוחות הרוחניים ואף הפסיכופיסיולוגיים. שכחה היא חולשה. בספרים יש ביטוי מיוחד: שכחה היא סטרא אחרא, טומאה. לפעמים אדם שוכח את עצמו. עלינו לזכור מי אנחנו, "מה אנו, מה חיינו", וכו'. (שיחות הרצי"ה בהעלותך תשל"ז). כח הזיכרון של האירועים המכוננים של האומה, וזיכרון של היעוד הלאומי הם ממרכיבי העוצמה הלאומיים. התורה מדגישה פעמים רבות את "זכירת יציאת מצרים", כשורש הקיום הרוחני והלאומי של עם ישראל, שורש שמקרין לעתיד. שכן אם נזכור מניין באנו נדע לאן אנו הולכים! ונחתור לכך בכל מאודנו. כמאמר אחד מקדמוננו: "בזכירה סוד הגאולה"!
דווקא בעידן המודרני יש חשיבות לשימור הזיכרון הקולקטיבי של אירועים מכוננים ומעשיהם של דמויות מפתח לאורך ההסטוריה. מהעבר הרחוק וגם מהקרוב.
התקשורת המודרנית יוצרת היצף של מידע המעמיס על הזיכרון. הדרמות התקשורתיות האמיתיות והמדומות שמזינות את זמן השידור התקשורתי מידי יום ומידי שעה גורמים לקיצור טווח הזיכרון הציבורי. בבחינת "צרות אחרונות משכחות את הראשונות" (ברכות יג א). קיצור הזכרון הציבורי פועל לשני הכיוונים. שכחת אלה שפעלו לטובת הציבור ולא זוכים להוקרה הראויה להם, ושכחת אלה שכשלו וסרחו וגרמו נזק לציבור. גם אם מדובר על אירועים מהעבר הקרוב שבעומס המידע הם נשכחים. לעיתים יש למאן דהוא אינטרס שבעטיו הוא מבקש לשלוף מ'תהום הנשיה' אירועים מהעבר, ולעיתים תוך כדי שכתוב העבר, על פי צרכיו. ומאידך יש לא מעט גופים ואנשים שבונים על הזיכרון קצר הטווח של הציבור. אירועים שהם היו שמחים שהציבור ישכח, אולם לטובתו של הציבור כדאי שהוא יזכור ולא ישכח את פעלם ומעשיהם. ואם לרגע פרח הדבר מזכרונו כדאי שיהיו כאלה שיזכירו לו.