אל תשליכום לעת זקנה
לזכרו של הרב ישעיהו הבר ז"ל מייסד עמותת מתנת חיים
הפרשה בחיי המעשה – פרשת אחרי מות קדושים - הרב אליעזר שנוולד - תש"פ
משבר מגיפת הקורונה פוגע בעיקר בזקנים. הם פגיעים יותר מאחרים, וגם אחוז הנפטרים גבוה. חלק משמעותי ממדיניות ההגבלות שנקטה הממשלה נועדה לשמור על שלומם ובריאותם. והיו אף כאלה שנחשפו בהקשר לכך לבדידותם. כעת, עם החלת 'אסטרטגית היציאה' עלינו להמשיך לנקוט בכל אמצעי הזהירות על מנת שהם לא יפגעו. בבחינת "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני" (תהלים עא ט).
בהקשר לכך אנו מבקשים לעסוק ביחס לזקנה כפי שהוא משתקף בפרשה. התורה מצווה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך אני ד'" (ויקרא יט לב). נחלקו התנאים (קידושין לב ב) בפירוש הפסוק והמצוה האם שני חלקי הפסוק: "מפני שיבה תקום", "והדרת פני זקן" הם שתי מצוות שונות או מצוה אחת, וכן האם מצווה זו מכוונת רק לכבוד החכמה או גם לכבוד הזקנה באשר היא. (עי' גם במח' רש"י ורמב"ן על הפסוקים כאן). לדעת תנא קמא מדובר על ציווי אחד ששני חלקי הפסוק מדייקים אותו, שהמצווה היא דווקא לכבד אדם זקן שהוא גם חכם. ומשמע שהמצווה מכוונת בעיקר לכבוד החכמה ואם הזקן 'בור ועם הארץ' אין מצווה לכבדו (תוס' שם).
לעומתו לדעת רבי יוסי הגלילי ואיסי בן יהודה מדובר בשתי מצוות: כבוד ה'שיבה' מכוון לכבוד אדם מבוגר 'בא בימים' גם אם הוא אינו חכם, וכבוד ה'זקן' מכוון לכבוד אדם חכם הגם שהוא צעיר לימים, ו'זקן' משמעו 'זה קנה חכמה' (שם). "איסי בן יהודה אומר: מפני שיבה תקום אפילו כל שיבה במשמע" (שם וראה במח' רש"י והרי"ף בבאור מח' איסי בין יהודה ור' יוסי הגלילי).
הגמ' מכריעה במחלוקת: "אמר רבי יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה"(שם לג א). ומספרת: "רבי יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי (היה נעמד בפני זקנים גויים א.ש.) אמר כמה הרפתקי עדו עלייהו" (שם). פירוש הדבר: "ואמר טעמא (ההסבר מדוע נהג כך א.ש.) מפני שעברו עליהם בימיהם דברים רבים וידעו מנהג העולם ויש להם עצה ותועלת ביישוב העולם" (ר' חננאל בן שמואל בשיטת הקדמונים שם).
גם הרמב"ם פסק שיש לכבד את עצם הזיקנה גם של כאלה שאינם חכמים: "מי שהוא זקן מופלג בזקנה אע"פ שאינו חכם עומדין לפניו, ואפילו החכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו, ואפילו זקן כותי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו שנאמר מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע" (רמב"ם תלמוד תורה ו ט). לדעה זו גם ניתן ל'שיבה' שיעור: "וכן מפני שיבה שהוא מופלג בזקנה דהיינו בן שבעים מצוה לקום מפניו" (טור יו"ד סי' רמד)
בעל ספר החינוך באר את טעם מצוות כבוד הזקנה: "שראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והבין קצת במעשי השם ונפלאותיו ומתוך כך ראוי לכבוד" (חינוך מצוה רנז). ואילו רבנו יהונתן מבאר שהעובדה שזכו לאריכות ימים מעידה שהקב"ה אוהב אותם ויש לעולם צורך בהם.
האמירה מראשית שנות השישים: "העולם שייך לצעירים" מייצגת תרבות שמקדשת את הנעורים. עבורה הזיקנה מייצגת עולם ארכאי, של פעם, מקובע ושמרני, לא מעודכן בחידושי העולם והטכנולוגיה, ולא רלוונטי. עולם שיש בו חולשה פיזית מגבילה ויוצרת תלות.
ניתן לומר שהיחס לזקנה ולנעורים מהווה אבן בוחן לתרבות. הזיקנה מייצגת את נסיון החיים את הערכים והמסורת ואת ישוב הדעת השקולה והמאוזנת וגם את החמלה וההכלה. הנעורים מייצגים את היופי הכח הפיזי, המרץ התוסס הדינמי פתיחות מהפכנות ('מרד נעורים') וחידוש, וגם מידה מסויימת של הרפתקנות, ולפעמים גם פזיזות קלות דעת וראיה דיכוטומית של 'שחור ולבן'.
היהדות מחשיבה את הזקנה לכשעצמה, וגם משום שהיא מייצגת את החכמה. ה'זקנים' היוו את ההנהגה של עם ישראל כבר מאז גלות מצרים ועל כן משה מצטווה: "לך ואספת את זקני ישראל" (שמות ג טז). הזקנים מייצגים את רציפות המסורת שהם משמרים מ'אבות לבנים', "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושוע, ויהושוע לזקנים וכו'" (אבות א א), שהיא מיסודות היהדות, אך גם את החכמה, הידע ונסיון החיים שצברו במהלך שנותיהם. ובמיוחד את ישוב הדעת שכל כך נחוץ להמשך בניינה של היהדות. כל אלה באים לידי ביטוי בהערכה ובכבוד אליהם.
בישראל דהיום הזקנים גם מייצגים את הדור שפעל ועשה למען המשפחה והמדינה. חלקו גם סבל את השואה ומלחמות התקומה ונטל על שכמו את נטל הקמת המדינה, בעוד שעל דור הצעירים חלה חובת הראיה להוכיח את עצמם. אין בדברים אלה כדי לשלול את הצורך במרץ הנעורים והחדשנות, אלא לשילוב נכון ומאוזן בין השניים: "רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה, ולהעשות בסיס לצמח ד', וכו'" (אוה"ק ח"ג עמ' ש"ס).
עם שבוחר בקדושה
'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת - אחרי מות-קדושים – יום העצמאות - תשע"ח – הרב אליעזר שנוולד
צמד הפרשיות אחרי מות – קדושים נקרא בדרך כלל בשבת שלפני או אחרי יום העצמאות. לשתי הפרשיות יש הרבה מן המשותף. פרשת אחרי מות עוסקת בהסדרה של אופן כניסת הכהן הגדול לקודש הקדשים, פעם בשנה ביום הכיפורים היום הקדוש בשנה, כדי לכפר על בני ישראל: "וידבר ד' אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקורבתם לפני ד' וימתו. וגו'. דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות וגו'. בזאת יבא אהרון אל הקודש וגו'" (ויקרא טז א-ג). "והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה" (ויקרא טז לד). הסדרה זו באה לאחר מות נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה. בהמשך הפרשה עוסקת התורה בקדושה של עם ישראל ואיסורי העריות.
פרשת קדושים גם היא פותחת בציווי על הקדושה. התורה מצווה לבחור בחיים של קדושה: "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלוקיכם" (ויקרא יט ב). אולם התורה אינה מסתפקת בציוי כוללני. בהמשך הפרשה מנחה התורה כיצד יש להביא לידי ביטוי את הקדושה בתוך ההתנהלות של החיים. היא מצווה בצורה מפורטת על מכלול של מצוות שמוציאות מן הכח אל הפועל את הקדושה בכל התחומים של חיי המעשה: בקדושה שבין אדם למקום, בקדושה שבין אדם לחברו, בתחום החברתי קהילתי בבנית החברה על אדני הקודש הצדק והמוסר. בקדושת הקשר לארץ ע"י מצוות התלויות בקדושת הארץ. בדיני מורא מקדש והקורבנות. בשמירה על הקדושה של עם ישראל שלא ללכת בחוקות הגויים ובאיסורי עריות.
בעיון שלנו בפרשיות אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; הבחירה הגדולה של החיים שמכוונת את מכלול החיים ליעדם, ואת הבחירה היום יומיות הנגזרת ממנה. בפרשיותנו אנו מבקשים לעסוק במשמעות של הבחירה לחיות בקדושה ובבחירה שנעשית מתוך קדושה. יש כוחות רבים המשפעים על הבחירה של האדם. כיצד גורמים לכך שהרצון לקדושה בחיים יהיה גורם משפיע על הבחירות של האדם.
מרן הרב צבי יהודה זצ"ל נהג לצטט את דברי הזוהר: "קדושים היו לא כתיב אלא 'תהיו', תהיו ודאי". (זוהר ח"ג פא א). הרב באר אותו בצורה דו משמעית: "'קדושים תהיו'. ביטוי זה יש לו שני מובנים, ושניהם אמיתיים. וכו'. המובן הראשון הוא: מצוּוים אתם להיות קדושים. וכו'. אתם צריכים להיות קדושים, חייבים להיות קדושים. המובן השני: אתם תהיו קדושים, זאת הבטחה ומציאות, לא יתכן אחרת ולא יהיה אחרת, 'כי קדוש אני ד' אלהיכם'; כי אתם שייכים לי. בהחלט, אתם תהיו קדושים" (שיחות הרצי"ה 'אחרי מות-קדושים' תשל"ב 16). מצד אחד עם ישראל מצווה לבחור בחיים של קדושה ומהצד השני הוא בעצמותו ובמציאותו עם קדוש, ועליו להביא קדושה זו לידי ביטוי באורח חייו באמצעות מצוות התורה.
הקדושה היא אחד המושגים הנפוצים בעולמנו הרוחני. אולם כפי רוב פרסומה כך קשה להגדירה, ועל כן קשה ליישמה בחיים. יש התופסים בטעות שקדושה הוא סוג של תפיסה סובייקטיבית אנושית, סוג התעלות רוח, מורנו הרב צבי יהודה זצ"ל היה נוהג להדגיש שהקדושה היא מציאות אובייקטיבית קיימת: "הקדושה היא אמיתת המציאות, אמיתיות המציאות, "מאמתת המצאו" על-פי-רוב אנשים רגילים להבין, מתוך הסתכלות שטחית, שהחול הוא המציאות הממשית מפני שהוא נתפס על-ידי החושים. אך לא זו האמת. אמנם החול הוא גם-כן קצת מציאות, חלק מהמציאות, מעין מציאות, אבל חז"ל מדגישים: "קדוש לעולם קיים" (סנהדרין צב א). תכלית הקיימות והמציאות הוא הגדר של הקדושה. גם לחול יש מציאות אבל הקודש הוא המציאות שבמציאות - יסוד המציאות" (שיחות הרצי"ה תולדות תשל"ד 3).
כאשר החל מרן הנזיר זצ"ל לערוך את 'אורות הקודש' לרב קוק זצ"ל שאל אותו "מה גדר הקודש?" השיב לו הרב זצ"ל: "המתגלה מתוך התורה, שהוא הרצון העליון". על כך ציין הנזיר: "והרגשתי, שרבנו לא נתן כל גדר לקודש, לעומק מהותו, קודש הקדשים, כי אם הקודש המתגלה בקדושה" (מבוא ל'אורות הקודש' ומקורו שם בזוהר).
בחירה לשילוב הקדושה בכל תחומי החיים, של הפרט והכלל, שבין אדם למקום ובין אדם לחברו בין אדם למקומו ובין אדם לאומנותו, בין אדם לעמו ובין אדם למדינתו, נובעת מהמוטיבציה של הקדושה הסגולית הטבועה בעומק הנשמה הישראלית. אולם היא צריכה הנחיה והכוונה שמצויה במצוות התורה, ומצריכה את לימודה. הבחירה מתוך קדושה מעצימה את הנפש, ונותנת כוחות ליישומה בחיי המעשה.
מורנו הגדול הרב נריה זצ"ל ביטא את ההשתוקקות לבחירה בקדושה בכל תחומי החיים, במילותיו האחרונות, לפני פטירתו: "קדושה אני מבקש, קודש קודשים אני מבקש, תנו לי קדושת ארץ ישראל תנו לי קדושת אהבת ישראל".