מסורת וחידוש
פרשה ומימושה – לפרשת בחוקותי - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
אחת מהברכות שבפתיחת פרשת "אם בחוקותי תלכו" היא על שפע היבול שיצמח מן השדה כשכר לקיום התורה והמצוות: "ואכלתם ישן נושן, וישן מפני חדש תוציאו" (ויקרא כו י). בפסוק זה, כביכול, יש סתירה בין תחילתו לסופו. בתחילתו - הברכה היא על היבול הישן, 'ואכלתם ישן נושן' - לזכות לאכול מיבול ישן, שמפאת שפע היבול יהיה ממנו די והותר גם לשנה הבאה, וההנאה מפירות מיושנים שכן ככל שהם מיושנים הם משובחים יותר: "הפירות יהיו משתמרין וטובים להתיישן שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכול משל אשתקד" (רש"י שם). ובסופו – לכאורה הברכה היא דווקא על היבול החדש שמוציאין הישן מפניה, 'וישן מפני חדש תוציאו': "שיהיו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר לתת החדש לתוכן" (רש"י שם). ניתן לומר שיש כאן שתי ברכות שונות המשלימות זו את זו. ברכת הישן - לזכות לאכול מפירות מיושנים שהם איכותיים ועמידים יותר: "'ואכלתם ישן נושן' - מלמד שכל המיושן מחבירו הוי יפה מחבירו" (בבא בתרא צא ב). וברכת החדש - שההתחדשות של היבול החדש שהתווסף היא סימן ברכה, נותנת ביטחון כלכלי לעתיד, ומהווה מקור של שמחה.
ה'שפת אמת' ראה בהעמדה של 'הישן' מול 'החדש' ביבול החקלאי עיקרון כללי יותר שקשור למתח הדיאלקטי המשלים שבין 'הישן' ל'חדש': "ואכלתם ישן נושן כו'. דאיתא (ברכות מ א): 'אם שמוע תשמע' - אם שמוע בישן תשמע בחדש'. שצריך להיות האדם מתפעל ע"י ידיעת האמת ולא יצטרך להתעורר התפעלות רק ע"י השגת חדשות. והוא סימן אמת" (שפת אמת בחוקותי תרל"ח). 'הישן' הוא ההצטברות של כל העושר הרוחני שנרכש עד לרגע זה, והוא התשתית שעליה ניתן לבנות את ה'חדש'. אולם לעומת ה'ישן' המוכר, הידוע והארכאי, שמאבד את קסמו ואת כח המשיכה שלו, ב'חדש' יש כח של התחדשות, הוא רענן, מסקרן, ממריץ ומעורר את הנפש, וממלא אותה תקוה ואנרגיות של עשיה על כן הוא מושך יותר. מאידך, ה'ישן' עבר את מבחן הזמן והוא מבוסס ויציב, ה'חדש' עדיין ארעי ויצטרך לעמוד במבחן ו'להוכיח' את עצמו. ההזנה מה'ישן נושן' דווקא, מבטאת את היכולת להיות ניזון מהעושר שב'ישן', בגלל האמת שבו, בלי הצורך בתימרוץ נפשי חיצוני שיש ב'חדש'.
המתח שבין 'ישן' ו'חדש' הוא חלק בלתי נפרד מההויה ומהעולם הרוחני שלנו. הוא נוכח בחיינו בעוצמה משתנה. מידי פעם הוא עולה על הפרק בעוצמה חזקה יותר כערעור על מסורת רבת שנים של מנהגים ועל רלוונטיות של תקנות הלכתיות מהעבר, וביוזמות כאלה ואחרות של שינוי וחידוש. לאחרונה, היו שביקשו לשנות את התקנה ההלכתית של קטניות בפסח, בתואנה שהיא אינה רלוונטית לימינו, הלבוש לנשים חצאית או מכנסים, נוסחי התפילה, ועוד. כמובן שיש להסביר על כל נושא בפני עצמו ומדוע אין לשנותו, אולם יש לדון בהרחבה על פי המקורות על תוקפו של המנהג ועל חשיבות המסורת וחיוניותו של המנהג למרות שאין בו חיוב הלכתי מן התורה או מדרבנן. המנהג הוא אחד מעמודי היסוד של קיום היהדות לדורותיה. "ומנהג אבותינו תורה היא" (תוס' מנחות כ, ב 'נפסל'). "ואל תיטוש תורת אמך" (ראה פסחים נ ב). ובמקרה שנתעלמה הלכה מחכמים ביקשו ללמוד עליה ממנהג ישראל: "הלכתא מאי? - אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר (צא ולמד כיצד נוהג הציבור א.ש.)" (ברכות מה א). וכן: "הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן" (פסחים סו א). ו"אם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג" (תוספות ע"ז נט א). ו"לא יפרוש מן הצבור לעשות אגודות" (בית יוסף או"ח סי' לד). מנהג שהתקבל בעם ישראל והשתמר מקדמת דנא, בעיקר אלה שמקורם בחכמי הדורות יש בו בהכרח סיבה, גם אם היא לא תמיד ברורה ('חכמת ההמונים'). יש צד נוסף למנהג. יש עוצמה רוחנית וציבורית בקיומה של מסורת רבת שנים. הרציפות וההמשכיות של המנהג במהלך הדורות יוצרים יציבות לעומת חידושים ושינויים תכופים ארעיים שכל אחד מחדש לעצמו.
יש לדון גם בבעייתיות שבמוטיבציה לערער על הקיים, להוציא 'ישן' מפני 'חדש'. הדחף לחפש חידוש במקום לעשות מאמץ להתעמק ולהבין את הערך הרלוונטי שיש בכל תקנה ומנהג. אמנם יש גם כמה 'מנהגי טעות' שהשתרשו במהלך הדורות אולם הם יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. יש ערך גם בשמרנות לא פחות מהערך של החדשנות. אמנם החידוש והשינויים הם חלק חשוב בהוויה המשתנית כל העת, וכך גם בעולם הרוחני, אולם זה לא אומר שכל דבר צריך להשתנות, וגם מה שצריך לשנות לא תמיד טוב שישתנה בבת אחת אלא בהדרגה, באופן טבעי ולא באופן יזום.
'הישן יתחדש והחדש יתקדש' (הרב קוק זצ"ל אגרות הראיה א עמ' רי"ד)
הבחירה בשיח עם המציאות
ה'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת בחוקותי – תשע"ח – הרב אליעזר שנוולד
פרשת בחוקותי חותמת את ספר ויקרא בתוכחת הברכות והקללות. עזרא תיקן לקרותם לפני שבועות: "עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כוהנים קודם עצרת" (מגילה לא ב). בעוד שפרשת הברכות הינה מסגרת אחת של מצוות וגמול. פרשת הקללות כוללת ארבעה סבבים של החטא ועונשו (פ' כ"ו פס' יד-יז; יח-כא; כג-כו; כז-מו). כאשר בין סבב לסבב ישנה התדרדרות והחמרה בענישה כתוצאה מהתעקשות שלא לשמוע ולציית לדבר ד'. "ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם וגו'" (פס' יח); "ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי ויספתי עליכם מכה וגו'" (פס' כא); "ואם באלה לא תיוסרו לי והלכתם עמי קרי וגו'" (פס' כג); "ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי. וגו'" (פס' כז). התורה מציינת דפוס התנהלות שחוזר על עצמו ומשתמשת במטבע לשון יחודית (שאינו מופיע במקומות אחרים בתורה): "ואם תלכו עמי קרי"; המלה 'קרי' חוזרת על עצמה בפרק שבע פעמים!
המפרשים עסקו בבאור מטבע הלשון הזו. יש שבארו שכוונתה שעבודת ד' נעשתה באקראיות ובחוסר עקביות: "אם תלכו עמי במקרה ולא תדיר כאדם שאינו הולך תדיר אצל בוראו" (רשב"ם ויקרא כו כא). ויש שבארו שמדובר על היחס לפורענות שתפקוד אותם בגלל חטאם; בהדחקה ובהכחשה. במקום ליחס אותה לענישה אלקית הבאה על החטא ועל צורת ההתנהלות. לפרש את הפורענות כארוע מקרי שנבע מנסיבות אקראיות ובלתי תלויות, שאין מקום להסיק ממנה מסקנות להפיק לקחים ולתקן את ההתנהלות להבא: "וכאשר יבואו עליו צרות ומקרים שיודה עלי פשעו לה', ויחשוב כי אין זה אלא מצד חטאו, ולא שיתלה אותם במקרה" (רבנו בחיי שם פס' כא). התייחסות שכזו תגרום להעצמת התגובה האלקית בכעין 'מידה כנגד מידה': "כי אם יתלה זה במקרה הנה הקב"ה יוסיף לו מאותו מקרה, וזה שאמר: 'ואם באלה לא תיוסרו לי והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי', וכן אמר עוד: 'ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר אשפכנו עליכם בחמה" (שם). המסר של התורה הוא שיש צורך להתעשת ולחולל שינוי ולא להיות שבוי באג'נדה שעלולה להביא פורענות נוספת חמורה ממנה כדי להבהיר שאין מדובר במקרה אלא בגמול: "מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור וכו'. ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן וכו'. וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם וכו'. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו): 'והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי" (רמב"ם תעניות א א-ג).
בעיון שלנו בפרשיות השבוע אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; הבחירה הגדולה של החיים ביעוד ובמטרה של החיים, בחירה שמכוונת את מכלול החיים של האדם ליעדם, והבחירה היום יומית הנגזרת ממנה. בפרשתנו אנו מבקשים לברר את הנחיצות של השיח עם המציאות בתהליכי הבחירה.
הבחירות של האדם הן תוצאה של דרך ותפיסת עולם שמנהלת שיח עם המציאות, עם האפשרויות שהיא מזמנת ועם המשוב החוזר שהיא משקפת לו על בחירותיו. התעלמות מאחד מהמרכיבים יובילו לבחירות רעות שסופן מי ישורנו. התורה מתארת בפרשתנו תופעה פסיכולוגית סוציולוגית פרדוכסלית. אדם שמאמין בקיומו של הקב"ה ובשכר ועונש מצד אחד ושבוי בחטא מצד שני. להיטותו לחטא משבשת את שיקול דעתו אינה מאפשרת לו לרסן ולשלוט בעצמו, ולבחור את בחירותיו בצורה ראויה. כאשר הבחירה השגויה מביאה עליו פורענות הוא אינו ממהר להודות שמדובר בתוצאה של בחירתו, ובאיתות שעליו להסיק מסקנות ולחולל שינוי. הוא בוחר לפרש את הפורענות כאירוע אקראי חסר יד מכוונת שאין בו נסיבתיות ותכליתיות וממשיך בדרכו. כדי להשקיט את מצפונו הוא מספר לעצמו 'סיפור' ומגבש לעצמו אג'נדה מדוע בחירתו היתה נכונה ולא היה אמור לקרות לו דבר. גם כאשר המציאות חוזרת וטופחת על פניו הוא עלול להתחפר בעמדתו ולפרש גם את האירועים הנוספים כצירוף מקרים.
עקרון זה נכון לכל הבחירות שהאדם עושה. בחירה נכונה נובעת משיח מאוזן בין הדרך והחזון מחד ובין המציאות; אפשרויותיה והמשוב שהיא משקפת לאדם על בחירותיו.
פרשת בחוקותי חותמת את ספר ויקרא. הפרשה פותחת בברית בין עם ישראל לקב"ה. בברכה שתהיה בשמירת הברית, ובפורענות, חלילה, בהפרתה.
כבר בעיון ראשוני ניתן להבחין שהברכה והפורענות אינם מוזכרים בצורה סימטרית. הברכה באה באופן מלא ובבת אחת והפורענות בצורה מדורגת, בשלבים, כשכל שלב של פורענות מהווה 'איתות' וקריאה לחשבון נפש, לשינוי, לתיקון והשתפרות. בכך תמנע התדרדרות לשלב נוסף וקשה יותר של פורענות. (השווה מסילת ישרים - פרק ד "כי לפי שורת הדין").
בהקשר של הפורענות התורה חוזרת ארבע פעמים על הביטוי "שבע על חטאתיכם", "שבע פורעניות על ז' העבירות האמורות למעלה" (רש"י ויקרא כו יח). ואולי מכאן ניתן ללמוד שהתורה רומזת על מדרג של שבעה שלבים בפורענות. (ראה רבנו בחיי כאן טז).
המודל האלקי של הברית, הברכה והפורענות, חושף בפנינו את דרכי ההנהגה האלקית בעולם. ממנה ניתן 'לגזור' כ'תמונת ראי' את איסטרטגית ההתנהלות בעת צרה ופורענות. בין שמדובר על פורענות הבאה על הציבור ובין פורענות הבאה על היחיד.
בעת צרה, יש נטיה אנושית להתייחס למימדיה הטכניים, להתמודד עם הכאב, לחקור ולנתח את הנסיבות הטכניות והכשלים שגרמו להתרחשותה, ובנסיון ליצר נהלים טכניים כדי למנוע אותה בעתיד.
התורה מכוונת אותנו להתייחס למימדיה הרחבים-הרוחניים. לבחון אותה כ'יד ההשגחה' ולבחון את נסיבותיה הרוחניות. להכיר בכך שהיא סוג של 'איתות' אלקי, שקורא לעריכת חשבון נפש על מה שנעשה בעבר ולתיקון לעתיד.
אסטרטגית ההתנהלות לנוכח הפורענות, משתקפת בהלכות תענית, המבוארים במסכת תענית. הרמב"ם הגדיר אותה כמצוות עשה: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור. וכו'. ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן וכו'. וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם וכו'. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות וכו'". (רמב"ם תעניות א, א-ד)
התענית והזעקה נועדו לחשבון נפש על העבר ולגיבוש דרכי תיקון לעתיד. לפי הרמב"ם יש גם מצוה מן התורה להריע בחצוצרות בעת הצרה. (סהמ"צ עשה נט. לעומתו הסמ"ג לא מנה מצוה זו. הגה"מ תעניות א א). כדי לעורר את האדם לחשבון נפש. "משרשי המצוה: וכו'. בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון". (החינוך שפד).
בדרך זו ניתן להבין גם את ההדרגה בחומרת ובהעצמת התענית בעת צרה של עצירת גשמים. (משנה תענית א, ד-ז) אם התענית הקלה אינה נענית גוזרים תענית חמורה ממנה.
בפרשתנו יש התמודדות עם הנטיה האנושית ל'התכחשות' ולהתעלמות מה'איתות' שבפורענות - לראות את הפורענות כ'מקרה' שקרה. "ואם תלכו עמי קרי, ולא תאבו לשמוע לי, ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם". (ויקרא כו כא). המילה "קרי", היא 'מילה המנחה' בפרשה שמוזכרת "שבע" פעמים! (מצד האדם ומצד הקב"ה). "חז"ל פי' מענין מקרה וכן פי' הראב"ע והרשב"ם. ורצונו לומר אחרי שאכה אתכם שני פעמים שראוי שתשימו על לב כי זה אינה מקרה! כי המקרה לא יתמיד! ובכל זאת תחשבו כמו שאמרו הפלשתים: "כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו". וכאילו העולם מתנהג עפ"י הטבע, ומשפטי ה' היוצאים מהשגחתו הם עראי בעולם. לא עיקר הנהגת העולם". (מלבים ויקרא כו כא)
ההכחשה היא תופעה פסיכולוגית, חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי. לנוכח מצב שנוצר, שבו האדם נדרש לשנות לוותר, ולנקוט בדרך מחייבת ותובענית, הוא בוחר לגייס את כליו התבוניים כדי להתעלם מהמצב, או לפרש אותו בצורה אלטרנטיבית, ובלבד שלא יצטרך 'לשלם מחיר'. זהו אבסורד משום שהתבונה האנושית מגייסת את עצמה כדי להערים על עצמה, ולשתק את מנגנוני ההתראה של עצמה. ההתכחשות מביאה את האדם, לבסוף לשלם עליה מחיר כבד!
עפ"י הרמב"ם גם ההתמודדות עם תופעת ההכחשה היא חלק מהלכות התענית: "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו): "והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי"! כלומר: כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי".(רמב"ם שם א ג)
ונושעו איש באחיו - ברכה וקללה לאומית בטחונית
לפרשת בחוקותי תשע"ו – הרב אליעזר חייים שנוולד
פרשת בחוקותי נקראת בדרך כלל בעיצומם של ימי ספירת העומר, ימים של תיקון וחשבון נפש, ואבילות על מות תלמידי רבי עקיבא, "שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות ס"ב ב). מסתבר לומר שתלמיד רבי עקיבא היו גם לוחמים בצבאו של בר כוכבא "והווא שמדא על התלמידים" (אגרת ר' שרירא גאון), ומתו ע"י הרומאים בקרב.
בפרשתנו מוזכרים הברכות והקללות. זה מול זה מעמידה התורה: את הברכה והקללה. את הברכה: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי וגו'". (ויקרא כו ג-ד). את השפע, ההתפתחות הגדולה והשלווה שצפויה לעם ישראל כשיתהלך בחוקות ד'. ומולה הקללה: "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה: ואם בחוקתי תמאסו וגו'" (ויקרא כו טו). את הנזקים העצומים של החטא והקלקול שהיחיד והכלל עלולים להביא על עצמם.
גם מהקללות ניתן ללמוד על התיקון, כיצד ניתן לגייס תעצומות אדירות של תיקון מתוך הירתמות ועשיה.
אחת הקללות האיומות בפרשה נוגעות לביטחון האישי והלאומי: "והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם, ורדף אותם קול עלה נידף, ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף. וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין, ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם". (ויקרא כו לו לז,
רש"י שם מפרש על פי הפשט: "וכשלו איש באחיו - כשירוצו לנוס יכשלו זה בזה כי יבהלו לרוץ. כמפני חרב - כאילו בורחים מלפני הורגים שיהא בלבבם פחד וכל שעה סבורים שאדם רודפם". (שם). על פי הדרש מפרש רש"י שיש כאן יסוד עמוק של ערבות הדדית הקיימת בתוך עם ישראל לטוב ולמוטב: "ומדרשו וכשלו איש באחיו זה נכשל בעונו של זה, (תורת כהנים) שכל ישראל ערבין זה לזה". (ברש"י שם).
חומרתה של קללה טרגית ואיומה זו היא בכך שמדובר על אסון שהעם מביא על עצמו במו ידיו. על לוחמה פסיכולוגית שהעם נלחם נגד עצמו. המורא הפרנואידי הקיומי של העם יתעורר "מקול עלה נידף", מרשרוש העלים הנידפים ברוח, המכים זה בזה, שידמו לו כאוייב רב עוצמה שרודף אחריו להשמידו, ואין כל סיכוי להתמודד מולו. הוא ינסה להימלט ממנו בעור שיניו, אולם בהלת מנוסתו תגרום לנפילתו. וכן: "וכשלו איש באחיו" – האוהב יהפוך לאוייב, ומשכך הוא יהפוך לאוייב המר והמסוכן ביותר.
על פי המדרש התקיים מקרא זה לאחר החורבן: "אמר ר' יהושע בן קרחה (יש הסבורים שהוא ר' יהושע בנו של ר' עקיבא, שהיה קרח): פעם אחת היינו יושבים תחת האילן ונשבה הרוח והטיחו עלים זה בזה ועמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו הגיעונו פרשים, לאחר שעה נפנינו לאחורינו וראינו שאין אדם שם. וישבנו ובכינו ואמרנו אוי לנו נתקיים עלינו מקרא שכתוב בתורה "ורדף אותם קול עלה נדף, ונסו מנוסת חרב מפני אימה. ונפלו ואין רודף מבלי כח, וכשלו איש באחיו". (ילקוט שמעוני ויקרא כו - רמז תרעה). שמא יש כאן רמז עמוק יותר על שנאת החינם שהביאה למלחמות אחים שהכשילו את המרד הגדול ואת מרד בר כוכבא ולחורבן בית שני.
"וכשלו איש באחיו כמפני חרב. עוד תהיה השגחת ה' לרעה. שהרי טבע הגרים לאהבה זה את זה כדאי' בפ' ע"פ דקי"ג וא"כ היה ראוי שפגיעתם זה בזה לנחת. אבל לא כן יהיה עמם אלא תהיה פגיעתם זה בזה במכשול כמו שפוגע בחרב. אמנם אפשר שיהיה כן בטבע אם יש גזרת המלכות להבריחם זמ"ז כדי שלא יעשו קשר ומרידה והיה אפשר להאמין שהוא טבע. אבל לא כן ורודף אין ומכ"מ יהיו נכשלים זב"ז כמפני חרב. ובזה יגיעו עוד שלא תהיה לכם תקומה לפני איביכם. שיהיו מבוזים בקרב האומות בראותם כי שנאת חנם גוברת בם במסירות ואין איש מבקש מהם זאת. וכ"ז יהיה סיבה מהקב"ה שיהיו מרוחקים מן האומות כאשר לא תהיה להם תקומה כאיש חשוב אלא יעמדו בצורה נמבזה". ("העמק דבר" העמק ויקרא כו לז).
ה"כלי יקר" מפרש את הדימוי ל"עלה נידף" וסובר שהמקרא התקיים בגלות הארוכה שבה אחים שאמורים להיות אוהבים הפכו לאוייבים מרים: "ורדף אתכם קול עלה נידף. הדא הוא דכתיב וכשלו איש באחיו". כי זה מדבר בפירוד לבבות המצוי בישראל יותר מבכל האומות, כמו שנאמר ואתכם אזרה בגוים. כמזרה שאין אחת דבוקה בחברתה, כך ישראל גם בהיותם בארץ אויביהם הם מפורדים איש מעל אחיו! אף על פי שמדרך הגולים לנחם זה את זה, אבל ישראל אינם כך שהם מפוזרים ומפורדים אף בהיותם בגולה וכל אחד דוחף את חבירו בחזקת היד ומבקש להדיחו ממצבו להתגולל ולהתנפל עליו וכו'.. שנוסף על דחיפת האומות את ישראל כל אחד דוחף את חבירו במהמורותיו, על כן המשילם כאן לעלה נדף, כי העלה חלוש מאוד ונדף מחמת הרוח הנושב בו, ואף על פי כן כל עלה דוחף את חבירו ומכה בו, כך כל איש מישראל בגלות דומה לעלה הנידף מפני רוח הנזכר ואף על פי כן הוא רודף אחר חבירו להכותו בשוט לשונו או כנגד האומות או בלשון הרע ברחוב היהודים דהיינו קול עלה, לכך נאמר מיד וכשלו איש באחיו". (כלי יקר ויקרא כו לו).
התסמונת הפרנואידית של עם המפחיד את עצמו מאוייב שאיננו, של עם המביס את עצמו, אינו רק נחלת העבר! הוא יכול לפקוד בכל עת את הנאורים שבאומות, לעיתים באופן לא מודע ולעיתים ככלי טקטי של הפחדה כדי לקדם אג'נדה מסויימת.
גם המציאות הטרגית של "וכשלו איש באחיו", עם שבניו אמורים לסייע איש לאחיו במלחמה מול אוייב, מוצא את עצמו במצב של מלחמת אחים, שאיש מכשיל את אחיו, שהתבוסה בקרב נגרמת לא ע"י אוייב זר ומנוכר, אלא ע"י אח קרוב ושאר בשר. עם ששארית עוצמתו הצבאית, שנותרה לו אחרי תבוסותיו, מופנית נגד עמו שלו, ולא נגד אויביו. "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו". (ישעיה מט יז).
המענה בפרשה להיתכנות הזו הוא בתחילתה, מכוחו של התיקון הרוחני. "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם וגו', וישבתם לבטח בארצכם: ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, וגו'. וחרב לא תעבור בארצכם. ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב. ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו אויביכם לפניכם לחרב". (ויקרא כו ג-ח)
במקביל לברכה השמימית יש לפעול במישור החינוכי ובמישור הציבורי, מנהיגים ופשוטי עם, לתיקון רוחני וציבורי באופן ממוקד. כדי שבמקום שיכשלו איש באחיו יוושעו איש באחיו. שתעצומות הנפש והרוח של הפרט והכלל יגוייסו ויופנו לערבות הדדית ולסולידריות, לחבק איש את אחיו בשגרה ובשעת חרום. אזי יוושע איש בעזרת אחיו. הרעות, האחווה ואהבת החינם יהפכו למכפיל עוצמה לאומית, ויביאו לסייעתא דשמייא, ולהרתעה, שתגרום לאויבים להניח את נשקם ולוותר על חלומותיהם. "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד".