מדינת רווחה או כלכלה חופשית
פרשה ומימושה – בהר - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
בפרשת בהר יש ריכוז של מצוות שמשקפות תפיסה כלכלית-חברתית מאוזנת של התורה. היא פותחת במצוות השמיטה שמחייבת להשבית את עבודת הקרקע אחת לשבע שנים ולהפקיר את פרי השדה לכל דורש (ויקרא כה ו). מצווה המאזנת את הבעלות הפרטית המוחלטת של האדם על פירות שדהו והופכת אותם בשנה זו לרכוש הכלל. כסוג של שוויון חברתי. בשנה זו מתקיימת גם שמיטת כספים וביטול החובות. לאחריה מצוות היובל שמתקיימת אחת לחמישים שנה (ויקרא כה ז). בשנה זו יש שחרור גורף של העבדים לחופשי המבטא את הגבלת העבדות והשולטנות של איש על רעהו. נחלות שנאלצו למכור אותן במהלך השנים חוזרות לבעליהם המקוריים, סוג של צדק חברתי שמשמר בצורה מאוזנת את הזיקה של הנחלה למשפחתה המקורית. התורה מייצרת הזדמנות להתחלה כלכלית מחודשת, ומונע השתלטות נדלני"ת בלתי מרוסנת של בעלי ממון על הנחלות. מתוך גישה שהארץ אינה בבעלות מוחלטת של הקונה: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ" (ויקרא כה כג). בהמשך, התורה גם קובעת את האפשרות 'לגאול' ולהשיב לבעליה קרקע שנמכרה בדלית ברירה, בלי שהקונה יוכל למנוע זאת (ויקרא כה כה). וכן איסור הריבית שקובע מסגרת הלכתית מוסרית למען הנזקקים להלוואה – שתהיה מתוך ערבות וסולידריות וללא כוונת רווח: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו' אל תקח מאתו נשך ותרבית" (ויקרא כה לה-לו). בכך היא קובעת גם שהצמיחה הכלכלית במשק ומנועי הצמיחה יהיו מושתתים על רווח מנכסים ממשיים, מעבודה, מייצור ומתעשיה ולא על כסף שמייצר כסף. ומצוות עבד עברי שגם היא מאפשרת סוג של עבדות למטרות שיקום עבריינים ותמיכה קיומית במי שבא מאוכלוסית מצוקה נזקקת, אולם היא מטילה עליה הגבלות כבדות. ברמת הכפיפות של העבד לאדונו, ומשך תקופת העבדות. ומעניקה לו זכויות סוציאליות שונות.
בתקופה האחרונה – מתקיים פולמוס ציבורי על הגישה הכלכלית הנכונה למדינת ישראל. ואף קמה מפלגה שחרטה על דגלה גישה של 'חרות' וכלכלה חופשית כמעט אבסולוטית, ברוח הגישה הליברטריאנית האמריקאית של המאה הקודמת. ביסודה של גישה זו עמדה הרואה פגם מוסרי בכך שהמדינה מתערבת ברכושו של הפרט, ומגבילה את יכולתו ליזום מהלכים עסקיים וכלכליים ע"י מערכת של חוקים רגולטוריים. בנוסף היא טוענת שגם מבחינה פרקטית גישתם משחררת את המשק ממגבלותיו ומניבה הישגים כלכליים משופרים יותר. ואת הנזק העצום שגרמו הקומוניזם והסוציאליזם (בהתעלמות מהשפל שהביא הקפיטליזם בתחילת המאה הקודמת שהוליד את הסוציאליזם). לטענתה גם אין מן הראוי שהמדינה תכפה על הפרט להפריש מכספו לשכבות מצוקה נזקקות, ע"י גביית מיסי חובה. ולהותיר לפרט את החרות והבחירה לתת צדקה על פי רצונו.
כיוון שבראש המפלגה עומד אדם שומר תורה ומצוות וגם מרבית בוחריה, הדיון גלש גם לעולם היהדות וההלכה. לטענתם ה'חרות' והבחירה החופשית אינם רק ערכים אנושיים אלא גם ערכי התורה והיהדות. יש שכינו לקיחת כספים מהפרט, ע"י מיסוי, לטובת אחרים כאיסור 'גזל'. וטענו שמצות הצדקה והערבות ההדדית מוטלים על הקהילה ולא על המדינה.
מפרשתנו למדנו פרק בתפיסה הכלכלית-חברתית של התורה שאינה מצדדת באופן מובהק באחד מהדפוסים הכלכליים שבקצוות. היא לא קפיטליסטית ולא סוציאליסטית. היא תפיסה יחודית ומאוזנת. מצד אחד יש בה הכרה בקנין הפרטי, ובצורך לאפשר את התנהלות הכלכלה במעורבות רגולטורית מינימלית. ומצד שני היא דורשת ערבות הדדית קולקטיבית. 'ישראל ערבים זה לזה' סוג של מדינת רווחה. היא מצווה על הצדקה והחסד. ואף קובעת שניתן לכפות על היחיד לתת צדקה למען העניים והשכבות החלשות, בעל כורחו (ב"ב ח ב). היא דורשת 'צדקה ומשפט' - לקבל אחריות קולקטיבית על השכבות החלשות ואוכלוסיית המצוקה ולאפשר להם לשקם את מצבם הכלכלי. היא תובעת מהמערכת השלטונית למנוע התעמרות החזקים בחלשים ו'להציל עשוק מיד עושקו' ולרסן את הכח הבלתי מוגבל של בעלי ההון.
איזון זה מתבקש גם כיום מתוך התחשבות בצרכים של כלכלת שוק מודרנית.
הונאה עצמית בבחירה
'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת - בהר – תשע"ח – הרב אליעזר שנוולד
בפרשתנו מצווה התורה פעמיים על איסור אונאה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנֹה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו! וגו'. ולא תונו איש את עמיתו! "(ויקרא כה יד-יז). חכמים לומדים מכפל הצווים שמדובר על שני צוים שונים, על אונאת דברים ועל אונאת ממון: "'אל תונו איש את אחיו' – זו הניית ממון. יכול זו הניית דברים? וכשהוא אומר 'לא תונו איש את עמיתו' – הרי אוניית דברים אמורה, הא מה אני מקיים "אל תונו איש את אחיו" – זו אונאת ממון!" (ספרא בהר פר' ג ד). איסור ההונאה כולל את האיסור לרמות את הזולת בעניינים כספיים במקח וממכר, שחברו סומך עליו ומאמין לו, או בעניינים נוספים הכלולים באונאת דברים, וכן שלא לגרום צער ובושה לזולת: "שלא יקניט איש את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ" (רש"י ויקרא כה יז). "ר"י אומר אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים" (בבא מציעא נ ב).
בצו השני אף מוסיפה התורה ומזהירה: "ויראת מאלקיך כי אני ד' אלקיכם". כלומר אין מדובר כאן על ציוי שבין אדם לחברו בלבד אלא יש לו השלכות גם על בין אדם למקום. "ואם תאמר מי יודע אם נתכוונתי לרעה לכך נאמר ויראת מאלהיך היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו נאמר בו ויראת מאלהיך" (רש"י ויקרא כה יז). פירושו של רש"י מושתת על ההתנהלות והטבע האנושי. אדם מתפתה לרמות את זולתו ב'דבר המסור ללב', כאשר הוא מניח שחברו נותן בו אמון ולא יוכל להבחין שהוא מרמה אותו. אולם רק האדם מוגבל ביכולתו לזהות את השיקולים המסורים ללב,ואילו הקב"ה בוחן כליות ולב יודע "כי האדם יראה לעיניים וד' יראה ללבב" (שמואל א טז ז). למעשה האונאה של הזולת היא סוג של אונאה עצמית, שכן האדם אומר לעצמו: "מי יודע אם נתכוונתי לרעה?!" התורה מדברת על אדם שמאמין בנוכחותו של הקב"ה בעולם, אולם הוא מרמה את עצמו ומצייר לעצמו שאין בעולם מי שיודע את כוונתיו האמיתיות, "לכך נאמר 'ויראת מאלקיך' - היודע מחשבות הוא יודע!". הקב"ה יודע את כוונותיו רק האדם הוא זה שמבקש להתעלם מכך.
בעיון שלנו בפרשיות השבוע אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; הבחירה הגדולה של החיים ביעוד ובמטרה של החיים, בחירה שמכוונת את מכלול החיים של האדם ליעדם, והבחירה היום יומית הנגזרת ממנה. בפרשתנו אנו מבקשים לעסוק במשמעות של השפעת התופעה של ה'אונאה העצמית' על הבחירה ותהליכיה.
התופעה האנושית של 'אונאה עצמית' העסיקה את המחשבה האנושית מקדמת דנא. לעיתים מדובר ב'אונאה עצמית' שבה האדם מודע באופן מלא לכך שהוא מרמה את עצמו ומצייר לעצמו את המצב בצורה שונה ממה שהיא. ולעיתים מדובר במציאות שהוא לא מודע לגמרי לכך שהוא מצייר את המציאות בצורה שונה. התבונה האנושית מותחת קו מדומה בין שקר מובהק לבין 'אונאה עצמית'. בעת הונאה עצמית האדם יוצר לעצמו מעין ישות חיצונית אלטרנטיבית שהוא דן מולה וכלפיה יש מקום גם לדברים סותרים.
במהלך השנים נערכו מחקרים ודיונים פילוסופים ופסיכולוגיים בנסיון להבין מה מביא את התבונה האנושית לרמות את עצמו ולציר לעצמה ולצייר את המציאות באופן שונה ממה שהיא. בשנים האחרונות נערכו מחקרים גם בקרב בעלי חיים ומצאו שגם בעלי חיים במצבים מסויימים מתנהגים כאילו הם נמצאים במצב שונה לחלוטין. המסקנה של החוקרים היתה שהדבר נובע מסוג של השרדות. ממצב שבו בעל החיים קולט שהוא לא יוכל לשרוד או להתמודד עם המצב ועל כן הוא פועל באופן אינסטנקטיבי כאילו הוא במצב אחר, קל ופחות מאיים ממנו.
הפילוסוף ז'אן פול סארטר התמקד בתורתו הפילוסופית ב'הונאה העצמית' וטען שהיא הדרך שבה בוחר האדם להתמודד עם מציאות, שהוא חש שהיא באה בסתירה לנורמות מקובלות בחברה, או ככישלון אישי. הוא מודע בצורה כזו או אחרת למציאות אך מעדיף לתאר אותה לעצמו באופן מיופה ממה שהיא, לצבוע אותה בצבעים אחרים ולהקנות לה פרשנות כלבבו. כך הוא גם ביחס לדימוי שהאדם מנסה ליצור לעצמו כדי לגשר על הפער בין מה שהוא באמת, על אישיותו ורצונותיו לבין מה שהוא חושב שהסביבה מעריכה.
על מנת שהאדם יהיה ישר בבחירותיו עם אלוקים ואנשים, עליו להיות קודם כל ישר עם עצמו. עליו להיות מודע לנטיה של האונאה העצמית ולקחת אותה בחשבון ולבחון האם הוא מעריך את האפשרויות העומדות בפניו על פי מה שהן באמת או על פי מה שהוא היה רוצה מלכתחילה שיהיו.
פרשת בהר פותחת במצוות השמיטה: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לד'". (ויקרא כה ב). ובהמשך במצוות היובל: "וקידשתם את שנת החמישים שנה, וגו', יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (שם י)
יש משמעות מיוחדת לקריאת פרשת בהר ועיסוק בדין שמיטה ויובל, בשנת השמיטה, בארץ ישראל, במדינה יהודית ריבונית, ב'ראשית צמיחת גאולתינו'.
האיסטרטגיה האמונית של התורה ביחס לחלוקת משאבי המקרקעין הלאומיים, בארץ ישראל, נגזרת מתפיסת העולם היהודית. האיסטרטגיה הזו באה לידי ביטוי באופן בלעדי במצוות השמיטה והיובל, בחזרת הנחלות לבעליהן המקוריים בשנת היובל ובאיסור למכור נחלה לצמיתות.
מאז שחר ההסטוריה מהווה המעמד של המקרקעין אחד מסוגיות המפתח של הכלכלה והחברה. הקרקעות היוו מקור מחיה וקיום בסיסיים, ונתנו לאדם ביטחון כלכלי. "כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם" (יבמות ס"ג א). הזירה העסקית של הסחר במקרקעין, כנדל"ן, היוותה חלק משמעותי מהפעילות הכלכלית ונתפסה כהשקעה בטוחה ויציבה עם סיכויים גבוהים לשימור ערכה, ולתשואה גבוהה.
השליטה במשאב הלאומי של המקרקעין ודרך חלוקתו לאזרחים היוותה אחד מביטויי הריבונות של השלטון המרכזי, ועמדה של כח ושליטה, כלכלית וחברתית. לעיתים השלטון הלאים את הקרקעות ולעיתים דאג לחלוקתו הצודקת, אולם היו גם פעמים שקבוצות אצולה ובעלי הון יחסנים השתלטו עליהם. היו מקרים כמו ברומא העתיקה, שחלוקת הקרקעות היו לסלע מחלוקת בין האזרחים לשלטונות, או לזירת מאבק בין המעמדות. לעיתים זה אף גרם לפירוק המסגרות הלאומיות והממלכתיות.
בתרבות העולמית נקודת המוצא היא שהמקרקעין הם רכוש בן האנוש והוא הריבון שקובע, את השיטה לחלוקתו, את הקריטריונים ליצירת חזקה בקרקע, ואת מתכונת השייכות של הקרקע לזכייניה – שעסקו בפיתוחה ועיבודה.
בתפיסה האמונית היהודית נקודת המוצא היא שהמקרקעין שייכים לריבונו של עולם. "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו" (רש"י בראשית א א).
חלוקת הנחלות ומשאבי המקרקעין של א"י, נעשו עפ"י השגחה אלקית, בגורל וברוח הקודש. "אך בגורל יחלק את הארץ". (במדבר כו נה). חלוקה שויונית וצודקת בהתאם לשבטים, לגודל המשפחות הגרעיניות, ולאיכות הנחלות. "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו". (שם נד). "לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, ואע"פ שלא היו החלקים שוים שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא ע"י גורל והגורל היה עפ"י רוח הקודש" (רש"י שם). "ומעשה נסים היתה החלוקה שגורלות כל אנשי השבט יתחברו יחדיו במכוון לכך, כמו שהיה ג"כ נס שלא עלה גורל חלק גדול בארץ לשבט מועט באוכלוסין".(שפתי חכמים שם).
על כן מצווה התורה על חזרת הנחלות למשפחה הגרעינית ביובל, ועל איסור מכירת הנחלות לצמיתות: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי". (שם כג)
"משרשי המצוה על צד הפשט, שרצה השם להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחילה, כי לו הארץ וכו'. (החינוך של).
חזרת הנחלות, ואיסור מכירת הקרקעות לצמיתות מבטיחים את שימור התודעה, למי שייכת הארץ! מצוות אלה מבטיחות שהחלוקה הראשונית תישמר לאורך זמן, ישמרו הצדק והשוויוניות, ימנע תהליך זוחל של רכישת הקרקעות הלאומיים ע"י קבוצות שליטה מצומצמת של בעלי הון, למען לא יווצרו הבדלי מעמדות ואבדן מקורות המחיה, ותשמר יציבות חברתית כלכלית. זוהי הערובה לאחיזה יציבה וארוכת שנים בארץ. "'אתם עמדי' - דיו לעבד שיהיה כרבו, כשתהיו שלי הרי היא שלכם". (ספרא בהר ד ח). "וישבתם על - הארץ לבטח" - זה הבטחון המדיני כלפי חוץ; "וישבתם לבטח עליה": תהיו בטוחים בפריחה פיסית בפנים. "וישבתם לבטח" – וכו'. עצם הישיבה, אופן ישיבתנו בארץ יהיה לנו לבטחון, יעניק לנו בטחון; הוא יגרום, שלא נהיה זקוקים להגנה מפני אויבים". (רש"ר הירש ויקרא כה יח – יט)