התחדשות בריאה או אשליה
פרשה ומימושה - לפרשת תזריע – החודש - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
פרשת תזריע פותחת בדין יולדת ובהתחדשות של חיים חדשים שבאים לעולם. ביצירת עולם חדש.
השנה שבת תזריע היא גם שבת 'החודש', שחלה בראש חודש ניסן, ובה נקרא על מצות 'קידוש החודש': "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב ב). בשל חשיבותה היתה ראויה להיות הראשונה במצוות התורה: "אמר ר' יצחק: לא היה צריך לכתוב את התורה אלא מהחודש הזה לכם וכו'" (תנחומא בראשית סי' יא). מצוות קידוש החודש והתחדשות הזמנים קשורה למחזוריות של התחדשות הלבנה. שהפכה לסמל ההתחדשות הנצחי וההתקדמות של עם ישראל, כפי שאנו מזכירים בברכת קידוש הלבנה: "שהם עתידים להתחדש כמותה" (סנהדרין מב א, סופרים כ). מאידך זהו מהלך קבוע, התחדשות קבועה רצופה והדרגתית שמתרחשת מידי חודש.
שני הממדים הללו משלימים זה את זה ויוצרים רצף של התקדמות והתפתחות על ציר הזמן.
גם בחיים האישיים והלאומיים יש צורך בשני המרכיבים החידוש והיציבות. מצד אחד נחוצה יציבות, שגרה וקביעות שתמסד את הקיים ותפיק ממנו את פירותיו המשובחים. אולם לעיתים היא הופכת לקיבעון מתיישן שגורם לעייפות ולשחיקה שמאיימת לעצור את התקדמות החיים.
התחדשות בריאה מאפשרת להמשיך להתקדם ולהתפתח. היא מזריקה מרץ מחיה, אנרגטי ומרענן. ומעוררת התלהבות. האדם והחברה זקוקים להתחדשות באופן עיתי. בראש ובראשונה בהלכי החשיבה. ובאמונה ביכולת להתחדש, ו'לפתוח דף חדש'.
אולם החידוש והשינוי חייבים להיעשות באופן מחושב ומבוקר. התחדשות בריאה נבחנת בכך שהיא מהווה קומה נוספת מעל הדבר שכבר קיים. בבחינת 'הישן יתחדש והחדש יתקדש' (אגרות הראי"ה ח"א קסד). לבל יגרום הרצון לחידוש 'לצאת קרח מכאן ומכאן' (בבא קמא ס ב). לשנות את הקיים ולהמירו בדבר חדש שהוא גרוע ממנו. ההתחדשות צריכה להיעשות תוך שמירה של עוגני יציבות וקביעות. בלעדיהם תגרום ההתחדשות להתערערות אנרכיסטית של היסודות והמסגרות. שאז גם הדבר המחודש יהיה רעוע ולא יצליח להתקיים לאורך זמן.
פעמים שהכמיהה לשנוי ולהתחדשות של היחיד והציבור בא מתוך תסכול מהמצב הקיים. בין שהוא תסכול מוצדק ובין שאינו. בין אם המצב הקיים גרוע באמת ובין אם רק נדמה שהוא כזה, או שקיימת אשליה שהוא היה יכול להיות טוב יותר ממה שאפשרי באמת. במצב שכזה הכמיהה לדבר חדש עלולה להגיע עד כדי בקשת שינוי כמעט בכל מחיר. זהו מצב בעייתי משום שהתקווה לשינוי המצב הקיים עלולה לשבש את מנגנוני הביקורת. סוג של עיוורון זמני שעלול לגרום לבחירה בחידוש שאין בו באמת פתרון למצב הקודם, והוא אינו אלא אשליה ומקסם שווא. תחליף גרוע שאף יהיה גרוע מהמצב הקיים. והוא אף עלול לערער את היסודות של המצב הקיים.
לרוב יהיו כאלה, בסביבה הקרובה, שיתריעו ויזהירו שמדובר באשליה ובמקסם שוא. אולם הכמיהה לשינוי משכרת את החושים ואינה מאפשרת להודות בכך. הכמהים לשינוי משכנעים את עצמם ומסרבים להכיר במציאות. סוג של אונאה עצמית.
למרבה הצער ההתפכחות ממקסם השוא מגיעה רק בשלב מאוחר. אחרי שהאשליה התנפצה לקרקע המציאות וגרמה לתסכול ולמפח נפש. לא רק שהשינוי המיוחל לא קרה אלא שהמצב אף החמיר.
בעשורים האחרונים חווינו תופעות מעין אלה בזירה הלאומית כלפי המצב הבטחוני המורכב. הכמיהה לשקט ולשגרה הביאה חלקים גדולים מהציבור להמר על אשליה ומקסם שוא של פתרונות שהתנפצו אל קרקע המציאות במחיר דמים כבד.
תופעות מעין אלה חוזרות על עצמן כמעט בכל מערכת בחירות. מוקמות מפלגות אוירה או מפלגות מחאה שרוכבות על גלי התסכול מהמצב המורכב של חיינו. יש שנותנים להם את קולם מתוך תסכול וכמיהה אמיתית לשינוי. אולם במצב זה קשה להיות ביקורתי ולבחון האם השינוי שמפלגות אלה מציעות אכן יביא לשינוי המיוחל. האם הפתרון מציאותי, או רק גיבוב של רעיונות תאורטיים שלא ניתן ליישם אותם במציאות המורכבת הקיימת ולא יעמדו במבחן המציאות. ההתנפצות של האשליה לקרקע המציאות באה במוקדם או במאוחר והמפלגה נעלמת. אבל הלקח אינו מופק. וחוזר על עצמו בבחירות הבאות.
בחירה בחיי המשפחה
'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת - תזריע ומצורע – תשע"ח – הרב אליעזר שנוולד
צמד הפרשיות תזריע ומצורע נפתח בהתרחבות התא המשפחתי; בדיני הלידה, היולדת והיִלוד: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו', ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים וגו', ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעלה ובן יונה או תור לחטאת אל פתח אהל מועד אל הכהן. והקריבו לפני ד' וכפר עליה וטהרה ממקור דמיה. זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה" (ויקרא יב ב-ז). פרשה זו עוסקת באחד הדברים הנאצלים והנשגבים עלי אדמות; בבחירה של בני הזוג להעניק חיים חדשים ולהביא חיים חדשים לעולם. חכמים מצאו בה רמזים גם לשלב המוקדם של היווצרות העובר וההריון, ולהשפעת הבחירה וההתנהלות האינטימית של בני הזוג על היווצרות העובר. כך למדו גם מההלכות שלאחר הלידה והשפעתם על הזוגיות וחיי המשפחה.
הרש"ר הירש מצא בביטויים של התורה גם את המיצוי של הנשיות באמהות, בעצם הבחירה להביא חיים לעולם: "המעשה הנעלה והאציל - שכל עתיד מין האדם תלוי בו, וכל יצירת הנשיות תמצא בו את תכליתה - הוא מעשה האם לצורך האדם המתהווה וכו'. התהליך הנעלה, שהוא תמצית כל ייעודה עלי אדמות" (רש"ר הירש שם). הרב הירש עומד שם על כך שבבחירה להבאת חיים לעולם יש משיכה יצרית ביולוגית שדומה לבעלי החיים לצד הפעולה הנאצלת של הבאת חיים חדשים לעולם.
התבוננות בפרשה זו בצורה כללית יותר מפנה את המבט אל התא המשפחתי, לחשיבותו וליעודו הנאצל. מצד אחד הוא נוגע בהתרחבות התא המשפחתי לרגל הלידה, ומבטא בכך שהתא המשפחתי הוא המסגרת היסודית שבו מופיעים חיים חדשים, ובו נוצרת ההמשכיות של המין האנושי ושל עם ישראל. ומצד אחר הוא ממקד את המבט בהיבט המקודש והנאצל של התא המשפחתי. לבחירה של בני הזוג להקים תא משפחתי מתוך קדושה ע"י 'חופה וקידושין'. במסגרת התא המשפחתי הופכים בני הזוג להיות שותפים ליצירה המופלאה, הנאצלת והנשגבת ביותר עלי אדמות, של הופעת חיים חדשים בעולם. בכך הם זוכים להיעשות שותפים לקב"ה, שכן: "שלושה שותפין באדם - הקב"ה, אביו ואמו. אביו מזריע הלובן, וכו' אמו מזרעת אודם, וכו'. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה".(נדה דף לא א). שמא יש בכך משמעות נוספת לדברי רבי עקיבא: "איש ואישה זכו - שכינה בניהם. וכו'" (סוטה יז א).
הקודש של התא המשפחתי קשור גם לאתגרים שהוא מעמיד בפני בני הזוג שכרתו ברית בינהם. אתגרי הזוגיות מצריכים ויתור ונתינה הדדית זה לזה, אתגרי הנשיאה בעול של קיום המשפחה בחומר וברוח, ואתגרי הנתינה וההקרבה מעצמם לילדיהם.
המסגרת של התא המשפחתי היא אחת המסגרות המאותגרות ביותר בעידן הפוסט מודרני. הערעור על כל ערך מקודש לא פסח גם על המסגרת היסודית של הקיום האנושי. לא רק כחלק מהערעור הפוסט מודרני על המוסכמות אלא כחלק מ'שיח הזכויות' והמהפיכה הפמיניסטית. הרצון של האשה לקריירה ולמימוש עצמי שנראה אצל חלק מהן כשאיפה שבאה בסתירה לתובענות של חיי משפחה וגידול ילדים. העירעור על המסגרת הקלאסית של המשפחה שיש בה אב ואם, בא מכיוון נוסף. כחלק מהלגיטימציה הפוסט מודרנית לפורמט משפחתי חד מיני, שאינו בעל פוטנציאל של הולדה בדרך הטבעית.
הערעור סדק גם את טבעיות התובנה בצורך של המסגרת המשפחתית ויעדיה ובצידוק של הכניסה למחוייבות כובלת, ולצורך בויתור ונתינה הדדית של בני הזוג מעצמם כדי לבנות ולקיים את המשפחה. יש גם כאלה המערערים על הצידוק שיש בבחירה להביא חיים חדשים לעולם ולשאת בעול הכרוך בכך. ויש אף נשים המערערות על הרגש האימהי הטבעי המבקש מימוש בדמות אמהות ולידה.
כתוצאה מכך ישנן חברות בעולם המערבי בהן יש דמוגרפיה שלילית וירידה בהיקף הילודה, הגורמת לכך שהן הולכות וקטנות מבחינה דמוגרפית וכתוצאה מכך גם מבחינה כלכלית, וההשפעה שלהן מבחינה גיאו-אסטרטגית הולכת וקטנה (גם אם בטווח המיידי הדבר אינו ניכר עדיין, בטווחים הארוכים של עוד עשרים שנה הדבר יהיה ניכר יותר). עובדה זו והאיום הקיומי הכרוך בה עדיין לא חלחלה לעולם התרבותי ולא הצליחה לאתגר את התפיסות המערערות על המוסד המשפחתי הקלאסי.
מאידך הסטטיסטיקה מורה על עליה משמעותית בהיקף הילודה במדינת ישראל. ישראל היא המדינה הפורה ביותר ב-OECD, והיא נמצאת במקום הראשון בעולם בהשקעה בטיפולי פוריות ובעידוד ילודה, בפער עצום משאר המדינות.
נדמה שבעידן זה יש בקריאה של פרשת תזריע, גם מעין קריאה להמשיך ולבחור בחיים, ביתר שאת. לבחור בחיי המשפחה מתוך קדושה של 'חופה וקידושין'. לבחור להתמודד עם כל האתגרים שיעמדו בפניהם, ולבחור בהענקת חיים חדשים, על כל המשתמע מכך.
פרשתנו פותחת במצוות המילה. "דבר אל בני ישראל לאמור אישה כי תזריע וילדה זכר וגו'. וביום השמיני ימול בשר ערלתו". (ויקרא יב ב).
אנו מבקשים להתבונן בהשלכות של ברית המילה על הברית של עם ישראל עם הקב"ה. כיצד משפיעה מצות המילה בצורה מכרעת ואיסטרטגית על שימור הזהות היהודית לאורך אלפי שנים.
ע"י ברית המילה עם ישראל כורת ברית עם הקב"ה: "ויאמר אלוקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם, זאת בריתי אשר תשמרו ביני ובניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם". (בראשית י"ז ט-יא)
מפרשתנו למדנו, שמילה בזמנה, גם דוחה איסורי שבת ויום הכיפורים. "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" - ואפילו בשבת". (שבת דף קלב/א). וכן גם מכשיריה.
למצות המילה היבטים רבים, ורב בה הנסתר על הגלוי: "כתיב (תהלים כה): "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם" - איזהו 'סוד ד''- זו מילה".( בראשית רבה מט ב).
אחד מהכוחות החזקים בעולם הטבע הפיזיקאלי, והסוציולוגי הוא ההשתוות וההטמעות. הטמפרטורה של גוף ששונה מהטמפרטורת הסביבה תשתווה, במשך הזמן, לטמפרטורת הסביבה. כך גם הלחצים בכלי ישתוו ללחץ שקיים בסביבתו וכו'. גם מבחינה סוציולוגית קבוצת אנשים חריגים בעלי הרגלים, תרבות והתנהלות שונה, במשך הזמן יטמעו וישתוו בהתנהגותם עם החברה שסביבם.
עם ישראל שונה משאר העמים שסובבים אותו בהרבה מאד מאפיינים: בנשמתו, באמונתו, בתרבותו, באורח חייו ובזהותו. לאורך אלפי שנות קיומו התחוללו סביבו תהליכים תרבותיים חובקי עולם ורבי עוצמה. במקומות מסויימים ובתקופות מסויימות התרבויות הללו אכן הצליחו להשפיע ולפגוע במידת מה בזהות היהודית. אולם, למרות הכל, באופן יחודי ויוצא דופן, עם ישראל הצליח לשמור על תרבותו זהותו היחודית.
מצוות ברית המילה גרמה באופן איסטרטגי לשימור הזהות היהודית לאורך הדורות. המילה היא אות חתום בבשר, סימן היכר, שמבדיל אותנו מכל העמים. השוני שחרות גם בגוף ולא רק בנפש, משפיע באופן כולל ומקיף על תפיסת העולם והמודעות. ובכך היא גורמת להעצמת תודעת היחודיות.
"משרשי מצוה זו, לפי שרצה השם יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שוה". (ספר החינוך - מצוה ב)
תו ההיכר היחודי מהווה מוקד של גיבוש זהות משותפת: "ויש במילה לדעתי עוד עניין אחר חשוב מאוד, והוא שיהו כל בעלי ההשקפה הזו כלומר: סוברי ייחוד השם, להם סימן (אות) אחד גופני הכוללם, ולא יוכל מי שאינו מהם לטעון שהוא מהם, והוא נכרי. לפי שאפשר שיעשה כן (שאדם יאמץ סימן היכר של עם מסויים) כדי להשיג תועלת או להתנכל לאנשי הדת הזו, ומעשה זה (המילה) לא יעשהו האדם בעצמו או בבנו אלא מתוך דעה ברורה, כי אין זו שריטה בשוק או כויה בזרוע, אלא דבר שהיה קשה מאוד מאוד". (מורה נבוכים – ג' מ"ט - תרגום הרב קאפח)
על כן המילה היא אחת המצוות שמקנות את כרטיס הכניסה וההצטרפות של הגר לעם היהודי: "בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה וטבילה וקרבן". (רמב"ם איסורי ביאה יג א)
מצות המילה היא מצוות עשה מיוחדת שהעובר עליה חייב כרת:
"וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר". (בראשית יז יד) מובן א"כ מדוע אי קיומה במצרים הביא את עם ישראל לסף אבדנו: " אלא כולם ביטלו המילה במצרים חוץ משבטו של לוי". (שמות רבה יט ה). וכן מדוע מי שרצה להתבולל בין האומות היה "מושך בערלתו".
כשרצו האומות להשפיע על הזהות העצמית של עם ישראל בכח, גזרו דווקא על המילה. אך מסירות הנפש של עם ישראל עליה, לאורך כל הדורות חיזקה את הזהות העצמית היחודית. "תניא רשב"א אומר, כל מצווה שמסרו ישראל עצמם עליה למיתה, בשעת גזרת מלכות, כגון ע"ז ומילה – עדיין מוחזקת בידם". (שבת קל ע"א).
גרעין קהילתי וקרית חינוך