אסטרטגית היציאה תמימות - לא פחות ולא יותר
הפרשה בחיי המעשה – פרשת שמיני - הרב אליעזר שנוולד - תש"פ
מי שהיה שותף לתרגילים גדולים בצבא ודאי שם לב לכך שברגע שמתחילים לדבר על 'תמונת הסיום' של התרגיל למעשה הוא כבר הסתיים בפועל למרות שתוכנן להמשך עוד יום לפחות. גם אם לא הוכרז על כך באופן רשמי, היחידות מתחילות לעשות סיכומים פנימיים והפקת לקחים, ויש גם כאלה שגם מרחיקים לכת ומפסיקים לתרגל.
מהרגע שהתחילו לדבר על 'אסטרטגית היציאה' נמצאו כאלה שעבורם משבר מגפת הקורונה הסתיים, ומשמעת הבידוד המרחק וההתקהלות התרופפה. נותר רק להביע תקוה שצפירת הארגעה לא באה מוקדם מידי. ושלא חלילה יקרה לנו כמו בסינגפור יפן ודרום קוריאה, שחוו התפרצות חוזרת, שאילצה אותם לחזור למדיניות הסגר. בכל מקרה, גם אם לא הוכרז על כך באופן רשמי, התחיל שלב ה'סיכומים'.
אז איך זה קשור לפרשת שמיני ותקופת ספירת העומר שאנחנו כבר בעיצומה?
הטרגדיה של מות שני בני אהרון תופסת מקום מרכזי בפרשה ותלווה אותנו עד פרשת 'אחרי מות'.
מה היה חטאם שבעטיו מתו? "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו, ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ד' אש זרה אשר לא ציוה אותם" (ויקרא י א). נדב ואביהו היו קדושי עליון כמבואר בזוהר: " נדב ואביהוא וכר הני תרי לא אשתכחו כוותיהו בישראל״ (זוהר ח״ג ע ב). מעלתם הגיע לכדי כך שמשה רבנו אמר עליהם שהם גדולים יותר ממנו ומאהרון הכהן: "הוא אשר אמר ד' בקרובי אקדש – אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך!" (רש"י שם פס' ג' עפ"י תו"כ וויק"ר).
גדולים אלה דווקא גדולתם גרמה לחטאם: "'ויקחו בני אהרן' - אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה" (ספרא ויקרא כד). מתום אהבתם לקב"ה באו 'להוסיף' אהבה על אהבה, אולם היה זה בדרך של "כל המוסיף גורע", של הקרבת 'אש זרה אשר לא ציוה אותם'. ללמדך שפעמים שמתוך גדלות הנפש וכוונה טובה ואף מתוך אהבה באים להוסיף ולהועיל ונמצאים גורעים ומקלקלים.
המדרש שם גם מותח עליהם ביקורת. שכן בטרם הקריבו את האש, יכלו להיוועץ במשה ואהרון: "'נדב ואביהוא' – לא נטלו עצה ממשה. 'איש מחתתו' – מעצמם יצאו ולא נטלו עצה זה מזה" (ספרא שם). דווקא משום שהיו 'בנים של', והיכירו במעלת עצמם לא ראו צורך בעצת אביהם, וסברו שאף הם יכולים לסמוך על שיקול דעתם ותחושת אהבתם ולהחליט בעצמם אם להוסיף: "בני אהרן נדב ואביהוא" – ולא נטלו עצה מאביהם, או דוקא מפני שהיו בני אהרן, ראו עצמם בני חורין מליקח עצה, היו נדב ואביהוא רק שנים מאישי האומה, ולא שאלו את רועה האומה, משום שייחסו ערך רב לאישיותם. "איש מחתתו" – כל אחד פעל על דעת עצמו, ולא נטלו עצה זה מזה. בוודאי הייתה כוונתם כשרה, הרי גם לאחר המעשה נקראו מפי הגבורה "קרובי" – ולדברי הספרא "הוסיפו אהבה על אהבה", אבל העובדה שברגע הגדול של שמחת האומה כולה ראו צורך לעצמם לקרבן יחיד, לקרבן משלהם, מוכיחה שלא שרתה עליהם הרוח הנכונה של כהן בישראל" (רש"ר הירש שם).
דווקא משום שיש מקרים שבהם 'כל המוסיף מוסיפין לו' ביקשו חז"ל לבסס את העיקרון המידתי על גופי תורה: "אמר חזקיה: מנין שכל המוסיף גורע - שנאמר (בראשית ג ג): 'אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו'. רב משרשיא אמר: מהכא (שמות כה י): 'אמתים וחצי ארכו'. רב אשי אמר: (שמות כו ז): 'עשתי עשרה יריעֹות' (סנהדרין כט א ועי' רש"י בראשית ג ב).
יתר על כן כאשר מדובר במצוותיה של תורה יש אפילו לאו מן התורה של 'בל תוסיף': "שלא להוסיף על מצוות התורה, בין תורה שבכתב בין בפירושה שקיבלו על פה, שנאמר 'את כל הדבר, אשר אנוכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות לא־תוֹסֵף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג,א)" (רמב"ם סהמ"צ ל"ת שי"ג).
כך גם מצינו לגבי ספירת העומר שבה ניתן דגש על הדייקנות והמידתיות - 'תמימות' מלשון שלימות: "שיספור 'שבע שבתות' תשע וארבעים יום ויקדש יום החמשים הנספר בידו, כמו שאמר ביובל וזה טעם 'תמימות', שתהיינה מכוונות 'לא פחות ולא יותר', כטעם 'תמימים יהיו' (במדבר כח יט), שהיתר כמו החסר איננו תמים! (רמב"ן ויקרא כג טו). ספירת העומר באה ללמדנו שהספירה חייבת להיות מידתית ומדוייקת וההוספה, גם אם היא באה מתוך כוונה טובה, כמוה כגריעה.
ב'סיכומים' של משבר מגפת הקורונה מן הסתם יועלו היבטים חיוביים שבהם כבר דשו רבים, וגם אנחנו כבר עסקנו בכך בדברנו לפרשיות הקודמות. אולם בצד זה עלינו לזכור גם את ההיבטים השלילים שיש להפיק מהם לקח לעתיד. ביניהם את הלקח של אבדן הסבלנות שיקול הדעת והמידתיות בשעת משבר מתמשך.
הנגיף הקטלני הלא נראה ייצר חרדה מובנת שגם הועצמה ע"י גורמים שונים. החרדה הביאה רבים וטובים, גם אם מתוך 'אהבה' ו'כוונה טובה', לשוות לעצמם את המעמד של בעלי הסמכות ולהחמיר את ההנחיות עוד כהנה וכהנה. כגון 'הזדרזות' ו'החמרת יתר' בסגירת מניינים, גם במקומות שהיה ניתן לקיים אותם בפיקוח ואחריות בוגרת, תוך שמירה דקדקנית על ההגבלות של משרד הבריאות, ולמרות שאותם מתפללים המשיכו באותה עת לצאת לעבודה, תוך שמירה אחראית על ההגבלות, והמרכולים היו מלאים (ולא רק לקניות מוצרי יסוד קיומיים).
או כאלה שמתוך כוונה טובה והעצמת החרדה מפני הנגיף, יצרו תבהלה מפני טבילת נשים במקוואות, הגם שבמקומם המקוואות רווי הכלור שהיתה בהם הקפדה על ההנחיות החיטוי המחמירות היו בטוחים יותר מכל דבר אחר, וזאת על פי מיטב חוות דעתם המוסמכת של מומחי משרד הבריאות. מצב שהוליד פסקים הזויים של 'טבילה באמבטיה' או 'הוא בבגדו והיא בבגדה'. כביכול, דווקא ממקום של דאגה כנה ואחריות לנסיונות הקשים שזוגות נקלעו אליהם כתוצאה מחשש לטבול במקווה, אולם הדאגה הזו כורתת את הענף עליהם ההלכה יושבת ויקחו שנים, אם בכלל יהיה ניתן, לתקן את הנזק.
וגם כאלה שמתוך דאגה כנה וחרדה לגורל הזקנים הבודדים שבקהילה, הזדרזו להתיר הפעלת זום ביו"ט היתר שעלול להיות בכיה לדורות, למרות שהיו אפשרויות רבות וטובות כיצד להפיג את הבדידות, ולערוך 'סדר' משפחתי בזום עם הבודדים לפני כניסת החג (שממילא נכנס מאוחר מאד).
במסגרת הלקחים צריך גם לשים לב לשעות הרבות הפנויות שנוצלו בשהיה לפני המסך וליד המקלדת שהביאה, לכמה אמירות נלוזות מצד כאלה, שבטוב ליבם דואגים למי שגורלם הרע להם. ואולם דווקא ממקומם ורצונם הטוב הם נדחקים למקום שמביא אותם לכרות את הענף עליהם הם ואנחנו יושבים ולקצץ בנטיעות בשימוש בדברי בלע פרובוקטיביים על 'משה רבנו'.
ו... לך תדע מה ילד יום.....
נתפלל שהמשבר אכן יסתיים במהרה, ונחזור לשגרה, ושלא נזדקק ללקחים הללו מעתה ועד עולם.
נקודת הכרעה נפיצה
פרשה ומימושה - לפרשת שמיני - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
השנה נקרא את פרשת שמיני בשבת מברכים של חודש ניסן. הפרשה פותחת ב'חנוכת המשכן' ביום השמיני של ימי המילואים שחל בר"ח ניסן: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" (שמות מ יז. שלא כאבן עזרא, שמות מ ב, עפ"י רבי עקיבא בספרי בהעלותך סח; ששמונת ימי המילואים התחילו בר"ח ניסן). ביום זה הגיע לשיאו ולהשלמתו תהליך ממושך של פרויקט לאומי - בנית המשכן וכליו. שהחל למחרת יום הכיפורים כחצי שנה לפני חנוכתו (רש"י שמות ל"ה, א סדר עולם רבה סוף פ"ו). "ולכמה חדשים נגמרה מלאכת המשכן? רבי שמואל בר נחמן אמר: בשלשה חדשים נגמרה מלאכת המשכן, תשרי מרחשון כסליו, והיה מונח ומפורק טבת ושבט ואדר, והעמידוהו באחד בניסן. וכו'. ר' חנינא אומר: באחד באדר היה נגמרה מלאכת המשכן, למה? שהמלאכה שנעשית בקיץ ביום אחד נעשית בחורף בשני ימים. וכדברי רבי שמואל בר נחמני שאמר שנעשה המשכן בג' חדשים, למה לא עמד מיד? אלא מפני שחשב הקב"ה לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק אבינו" (תנחומא פקודי יא). תאריך היעד של חנוכת המשכן נקבע עפ"י יום הולדתו של יצחק אבינו, שעקידתו היא היסוד לתורת הקרבנות בישראל.
ביום זה הסתיימו גם שמונת ימי המילואים שהתחילו בכ"ג באדר ונסתיימו בראש חודש ניסן. ימי הכנה אינטנסיביים שבהם תרגלו את ההקמה והפירוק של המשכן ואת עבודת הקרבנות ע"י הקרבת קרבנות המילואים, שמוזכרים בסוף הפרשה הקודמת. השיא היה בסיום הקמת המשכן בירידת אש מן השמים: "ותצא אש מלפני ד' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט כד). בשלב זה הקב"ה משרה עליו את שכינתו: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ד' מלא את המשכן. ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ לד-לה). ביום זה היתה "שמחה לפניו במרום כיום שנבראו בו שמים וארץ" (ספרא שמיני פרשה א).
כל תהליך מתוכנן מוכוון לסיומו. יש תאריך יעד לסיום התהליך שבהגיעו הכל צריך להיות מוכן ופועל בצורה מושלמת. כדי להגיע לנקודת הסיום בצורה מושלמת ובזמן יש לקבוע שלבי ביניים. הכל מוביל לקראת הרגע הגורלי, 'רגע האמת' וההכרעה, שבעבורו התקיים התהליך כולו. תוך כדי התהליך ישנם בדרך כלל עליות ומורדות, בדרך כלל עיקר התכונה והמתח מתרכזים לרגעי הסיום, ב'רגע האחרון', רגע ההכרעה. בדרך כלל אם ה'סוף טוב' מרגישים ש'הכל טוב', בבחינת 'טוב אחרית דבר מראשיתו' (קהלת ז ח). ו'הכל הולך אחר החיתום' (ברכות יב א). אם התהליך לא יגיע ליעדו, ובזמן, תהיה זאת החמצה גדולה של התהליך כולו, ואז אפשר רק להצטער, כי אח"כ כבר אין אפשרות לשנות. רגע הסיום הוא רגע גורלי שיש בו רגישות גבוהה ופוטנציאל נפיץ. לעיתים יש בו רק מרווח קטן, כחוט השערה, בין ההצלחה להחמצה.
ביום השמיני בשיאו של התהליך אירע האסון הגדול של מיתת נדב ואביהוא בקודש הקודשים בהקריבם אש זרה. "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ד' אש זרה אשר לא ציוה אותם" (ויקרא י א). "ולדעת רוב המפרשים ז"ל הכניסו קטורת זה לפני ולפנים, וראיתם על זה פרשת אחרי מות, כי שם הוזהר אהרן שלא יכנס לפנים אלא בקטורת שלא ימות כדרך שמתו בניו, וזה דעת רש"י והחכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל" (רבנו בחיי שם). החל מר"ח החלו ימי הקרבת קרבנות הנשיאים. ימי שמחה עם רגישות נפיצה 'וגילו ברעדה'. מאז ימים אלה הם ימי שמחה ואיננו אומרים בהם תחנון.
ב'ימי המילואים' השנה תכנס מערכת הבחירות לישורת האחרונה ותגיע לסיומה. עשרת הימים הגורליים שבהם, לאחר מספר חודשים של קמפיין, יוכרע המהלך כולו. לכאורה 'חגיגה של דמוקרטיה' לריבונות היהודית המתחדשת אחרי שנות אלפיים אבל גם ימים של רגישות נפיצה שמחייבים זהירות יתרה. המפלגות כולן עושות מאמץ גדול של הרגע האחרון כדי לגרוף עוד קול. יש תאריך יעד שלשם כולם מכוונים. ספין רודף ספין, וקרב הסרטונים הרשתיים בעיצומו. נדמה שמערכת זו תיזכר כאחת המערכות הקשות והנמוכות. בציבור הכללי ובציבור הדתי. בחלוף תאריך הבחירות תיפול ההכרעה למספר שנים. אחריהן יהיה קשה לשנות. נושאים רבים וגורליים עומדים על הפרק. עתידה של מדינת ישראל, של היחס ליהדות ותורת ישראל, וגורלה של ארץ ישראל. המחנות התפצלו והתחלקו לרסיסי מפלגות שמאיימות על גורל הגושים כולם, גם בציבור הדתי. ישנם קולות צפים, שמשנים את דעתם לכאן ולכאן בהתאם לאירועים. ובהתאם לכך מניידים את תוצאות הסקרים העיתיים. ויש כאלה שלא נח להם במצב הקיים ומבקשים שינוי, למרות שלא מובטח לאיש שהתחליף יהיה טוב ממה שכבר קיים ואולי אף גרוע יותר.
קרוב לוודאי, כמו במערכות בחירות קודמות, שברגע האחרון, לקראת שעת ההכרעה, יהיו רבים שלבסוף 'יחזרו הביתה'. למקום המוכר שהיה ביתם בכל השנים. ויתנו לו את קולם.