דרישת האמת או פוליטיקלי קורקט
פרשה ומימושה - לפרשת פקודי - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
לאחר סיום בנית המשכן מכין משה רבנו ביוזמתו 'דו"ח ביצוע' אותו הוא מציג בפני כל העם. הדו"ח כלל את סך ה'הכנסות' מהתרומה שנאספה מהעם וה'הוצאות' שמומשו בבנית המשכן.
"אלה פקודי - מלא וי"ו שפקד לכל ו' מאות אלף, שלא יחשדוהו שלקח מן הכסף" (בעל הטורים שמות לח כא). המפרשים נימקו את היוזמה של משה רבנו כדי ליצור שקיפות בהתנהלות הכספית ולמנוע חשד בשחיתות ובמעילה בכספי התרומות. על כן הדו"ח הוצג בפני כל העם - שש מאות אלף איש.
ה'כלי יקר' דייק שכדי למנוע את החשד משה רבנו אף מזדרז להכין דו"ח ביניים טרם הושלמה המלאכה: "על כן היה משה שמח שנשלמה מלאכת הכסף והנחושת והיה להוט ליתן חשבון להוציא את עצמו מן החשד. ולא רצה להמתין עד אחר שנעשו גם הבגדי כהונה הנזכרים בפר' זו וליתן חשבון מן הכסף והזהב והנחושת כאחד" (כלי יקר שמות שם).
משה רבנו ראה צורך להגיש דו"ח אעפ"י שלא היה בסיס של חשדנות כלפיו: "ואע"פ שמשה רבנו נאמן היה לכל ישראל עשה חשבון ליציאת המשכן. וכו'" (לקח טוב כאן).
מכאן למדו חכמים שהנהגה ציבורית צריכה להתנהל באופן על פי כללי ההגיינה הציבורית כדי לחזק את האמון בינה לבין העם ולמנוע לזות שפתיים: "א"ר שמואל ב"נ: מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה מניין? "והיתם נקיים מד' ומישראל". וכו'. ובכתובים מניין? "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם". וממי אתה למד? ממשה. אע"פ שכתוב בו: "בכל ביתי נאמן הוא" ביקש לצאת ידי הבריות, שכיון שעמדה מלאכת המשכן אמר להן "אלה פקודי המשכן". על אחת כמה וכמה פרנסי הציבור שהן צריכין לצאת ידי הציבור" (מדרש מכת"י, תורה שלמה כאן אות יד).
אולם כאן יש מקום לשואל לשאול, מה הגבול לחשש ולצורך למנוע לזות שפתיים? מיהם האנשים השפלים שהיו עלולים להעלות חשד על משה רבנו הרועה הנאמן? וכי יש צורך לחשוש עד כדי כך, שאפילו משה שהיה ידוע בנאמנותו צריך לחשוש שמא יועלה חשד ע"י מאן דהו? והאם הצורך לצאת ידי חשדם אינה בבחינת ריצוי יתר שעלול להפוך את המנהיגות ל'מתנצלת'. שכן מנהיגות צריכה לשלוט ולהפעיל סמכות במיוחד כאשר היא נדרשת להוביל בנחישות מהלכים ציבוריים לא פופולריים. מאידך מנהיגות שמנסה לרצות את הציבור ויוצאת מגדרה למצוא חן בעיניו עלולה למצוא את עצמה פועלת בצורה פופוליסטית. סכנה זו הולכת ומתגברת בעידן המודרני בו בחירת המנהיגות מתנהלת ב"ה בצורה דמוקרטית, וחוסר שביעות רצון של הציבור עלול להוביל להדחת המנהיגות. והיא מתגברת עוד יותר בעידן של תקשורת אלקטרונית. והנטיה של מנהיגות לרצות את התקשורת שיש לה השפעה רבה על עיצוב דעת הקהל.
קבלת החלטות פופוליסטיות עשויות לזכות את המנהיגות באהדת הציבור בטווח הקצר אולם בטווח הארוך יווכח הציבור שהחלטות מסוג זה אינן אמיתיות ואינן פועלות לטובתו. ככלל, הנהגה פופוליסטית היא הנהגה סחיטה, ומזמינה קבוצות לחץ אינטרסנטיות על חשבון שאר הציבור.
בעידן ה'פוליטיקלי קורקט' ישנה חזית נוספת שבה המנהיגות צריכה להתנהל באומץ בהבעת עמדות ובקבלת החלטות נכונות ונדרשות שאינן 'פוליטיקלי קורקט'. יש מנהיגות ציבורית ואף רוחנית המבקשת לרצות את כהני הפוליטקלי קורקט לשאת חן בעיניהם וליישר איתם קו.
הציבור יודע לזהות מנהיגות פופוליסטית וזו תאבד בעיניו את מעמדה, כוחה וסמכותה. אולי בכך לימדנו משה רבנו שיש הבדל בין ההגיינה הציבורית בתחום מניעת השחיתות והשקיפות בהתנהלות הכספית ובין הנטיה לרצות את הציבור בתחומים אחרים. כך ניתן לבאר את דברי אבי: "האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא" (כתובות קה ב). כלומר; תלמיד חכם שבני עירו אוהבים אותו, אין זה אומר שהוא מעולה ומוצלח, אלא משום שהוא לא מוכיח אותם ולא מאתגר אותם מבחינה רוחנית. ישנה אמרה המיוחסת לבן גוריון: 'אני לא שואל את עצמי 'מה העם רוצה?', אלא 'מה העם צריך?'. מנהיגות מסוג זה מוצאת את עצמה לעיתים מתנהלת באומץ כנגד הזרם.
מה הגבול בין האמירה של אביי ובין המדד שנתנו חכמים: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו" (אבות ג י)? וכן: "'ואהבת את ד' אלקיך' וכו'. שיהא שם שמים מתאהב על ידך'" (יומא פו א)? הגבול הוא האמת הצרופה! המנהיגות אמנם צריכה לחתור לשביעות רצון הציבור, אולם לא במחיר הויתור על האמת הצרופה. גם באמירת האמת יש לשקול האם הדברים ישמעו, שכן "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ב). אבל אז עדיף לשתוק ולא לומר דבר שאינו נכון רק כי הוא פופולרי.
פרשת פקודי חותמת את ספר שמות ואת התהליך של בנית המשכן. הכתובים מציינים כמה פעמים שמלאכת בנית המשכן הושלמה כאשר עשייתה תאמה לחלוטין ולפרטי פרטים את הציווי, ואת התכנית שנקבעה מלכתחילה. תכנית שביסודה ערכים רוחניים נשגבים. אנו מבקשים ללמוד מכך על האיסטרטגיה של ה'גודל' וה'קוטן' של דייקנות התכנון והביצוע: "ותכל כל עבודת משכן אהל מועד. ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ד' את משה כן עשו. וגו'. ככל אשר צוה ד' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה. וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ד' כן עשו ויברך אותם משה". (שמות לט לב. מב). וכן: "ויכל משה את המלאכה. ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ד' מלא את המשכן". (שמות מ לג.)
חז"ל למדו מכאן על הדקדקנות והדייקנות בביצוע של הקמת המשכן: "נכנסו כל ישראל אצל משה אמרו: משה רבינו כל מה שאמרת לנו עשינו וכל מה שצויתנו ליתן ולהוציא נתננו הכל, והרי כל המלאכה לפניך, שמא חסרנו שום דבר או ויתרנו על כל מה שאמרת לנו? ראה הכל לפניך! והיו מראין לו כל דבר ודבר שנא': "ויביאו את המשכן אל משה וגו'" וכתיב: וירא משה את כל המלאכה וגו'". אמרו לו: לא כך וכך אמרת לנו לעשות?! אמר להם: הן. וכן על כל דבר ודבר. וכו'". (תנחומא פקודי יא. עיי"ש בהקשר).
וכן פירש הספורנו: "ותכל... ויעשו בני ישראל - הפעולה כולה על שלימותה נעשתה על ידי כל ישראל, וכו'. כן עשו - לא פחות ולא יותר". (ספורנו שמות לט לב. מב)
ישנה משמעות לשימוש בהטיות של המילה "ויכל" לתאור גמר בניית המשכן. היא מכילה בתוכה משמעות של 'סיום מושלם' ל'מלאכה' ומשמעות של התאמת 'סיום המלאכה' ל'תכלית' שנועדה לה מלכתחילה. מצינו גם הדגשה דומה לגבי 'השלמת המלאכה' של בנין מקדש שלמה, 'השלמה' שיש בה גם משמעות של סיום וגם משמעות של 'שלמות': "ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ד'". (מלכים א ז נא. יש שנים מעוברות שבהן קוראים להפטרת פקודי).
חכמים ערכו הקבלה בין הבריאה לבין מלאכת המשכן, בין "ויכל משה את המלאכה" לבין "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם": "את המשכן" שהוא שקול כנגד העולם שקרוי אוהל כשם שמשכן קרוי אוהל כיצד? כתיב: "בראשית ברא אלהים וגו'" וכתיב (תהלים ק"ד): "נוטה שמים כיריעה". ובמשכן כתיב: "ועשית יריעות עזים לאוהל על המשכן וגו'". וכו'.. בשביעי כתיב (שם ב): "ויכולו השמים וגו'", ובמשכן: "ותכל כל עבודת משכן וגו'". בבריאת עולם כתיב: "ויברך אלהים" ובמשכן: "ויברך אותם". בשביעי: "ויכל אלהים" ובמשכן: "ויהי ביום כלות משה". בשביעי: "ויקדש אותו", ובמשכן "ויקדש אותו". הוי "את המשכן". (במדבר רבה יב יג. ובמדרש הגדול (שמות לט לב): "ותכל וכו'. חביב משכן יותר ממעשה בראשית").
בבריאה יש התאמה מלאה מושלמת ומוחלטת בין "סוף המעשה" והדייקנות בפרטי הפרטים, לבין התכנית הגדולה שב"מחשבה תחילה". גם בפרטים הקטנים יש גודל: "בחכמות וידיעות העולם במציאות המוחש הננו רואים, שנכון לאמר עם: "מה גדלו מעשיך ד"'.(תהילים צו ו). גם כן ברוב השתוממות: "מה קטנו מעשיך ד"'. כלומר, כשם שהננו מתמלאים פלא על גודל המאורות, על המרחבים הגדולים, המלאים כוכבי שחק נפלאים, והכחות הטבעיים האדירים, כן הננו מתפלאים בהסתכלותנו לעומק היצירה בקטנותה, בפרטי האברים של בעלי חיים היותר קטנים ודקות החמרים ודייקנות הכוחות שבמקומות היותר רחוקים, וע"י הידיעה השלמה של שני הקצוות, של הגודל והקוטן, יתמלא ציור המציאות בלבו של אדם על מתכונתו". ('אורות התורה' ג. ח. 'ראש מילין', טעמים, "זקף קטן").
ה'גודל' וה'קוטן', דייקנות התכנון והביצוע, הם סוגיות יסוד איסטרטגיות, משום שקיים מתח בין תפקידה של ההנהגה לגבש מדיניות אסטרטגית כוללת, לבין חובתה לממש את המדיניות שלה תוך ירידה לפרטי הביצוע.
מנהיגים, כשאר בני אנוש, נבדלים זה מזה בנטיות נפשם. יש הנוטים להתמקד במדיניות האיסטרטגית הכוללת, ואין להם סבלנות לפרטים ולפרטי הפרטים של המימוש. לעיתים הם גם חשים זלזלול לפרטים הקטנים משום שביחס לעיסוק ביעדים הגדולים יש תחושה של התעסקות ב'קטנות'. לעיתים מנהיגים אלה מותירים לעוזריהם לעסוק בפרטים ולעיתים הם מזניחים את העיסוק בהם. כתוצאה מכך יש שהמדיניות הכוללת נכונה אולם היא לא מצליחה להתממש כי לא דקדדקו בפרטיה.
מאידך ישנם כאלה שאין להם ענין לעסוק בדברים הגדולים והכוללים והם נוטים לעסוק יותר בפרטים ובדקדקנות של הביצוע. הם נוטים למצוא את סיפוקם בדקדוק בפרטים ובגימור של העשיה בצורה מושלמת. לעיתים הם נוטים לזלזל בעיסוק ביעדים הגדולים. הם נתפסים בעיניהם לא פעם כסוג של ססמאות הפורחות באויר, של אלה המדברים גבוהה גבוהה, ולבסוף חוץ ממילים לא יוצא מזה דבר. אולם כתוצאה מגישה זו לעיתים יש והעשיה של הפרטים דקדקניים ככל שיהיו, הנה טכנית, וגם אם משקיעים בהם עמל רב ומשאבים הם אינם משרתים מדיניות כוללת ומשמעותית, ובכך הם מאבדים את המשמעות שלהם.
סוגיה זו התבררה בדברי מרן הרב קוק זצ"ל ביחס לדברי הגמרא על מלכותו של שאול:"אמנם שלשה אלה הענינים אפשרים הם להיות הערות נחוצות להעיר רוח מי שהיה צריך להיות מתחיל במלוכה הישראלית. כי הנה ישנן השלמות נמוכות, שהם אפשרים להיות חסרות דוקא בבעל נפש גבוהה. ובאשר ע"פ רוב הם ראויים להיות יסודות לההנהגה המעשית. ובאשר היסוד העקרי הוא עכ"פ גדולת הנפש ע"כ צריך להיות הערות מיוחדות בשמירה על כל הדברים שאפשר להיות קטנים בעיני מורם מעם מצד תשוקתו לכללים גדולים ונעלים". (עין איה ברכות ח"ב דף מח ב אות לד).
תפקידו של המלך לעצב מדיניות כוללת של הממלכה. אולם הוא גם זה שמופקד על המימוש של מדיניותו לפרטי פרטים (שם): "האחת היא, כאשר ישנם דברים כלליים ודברים פרטיים שמתחלקים לפרטים ולפרטי פרטים בין בהשגת השכל בין בהנהגה. והנה האיש אשר אין נפשו מוכנת לגדולות הוא אין לו עסק כ"כ עם הענינים הכלליים ע"כ נמצאת בנפשו הכנה טובה לשמירת הפרטים, להשגתם והעמדתם. אמנם בעל נפש הגדולה שמשוטט ברומו של עולם להשקיף על גוי ועל אדם יחד, תקצר דעתו לפעמים בעסקים הפרטיים. אמנם כל יתרונו של מלך חכם המכין בחסד כסאו, להיות יכול להרחיב דעתו מעל עילוי הדברים הנשגבים הכללים על כל פרטי הפרטים וכו'"
הדייקנות בביצוע ובפרטים הקטנים עלולה להתפס כירידה לקטנות, ולדקדקנות מיותרת וטרחנית על "קוצו של יו''ד". אולם אם הפרטים הקטנים והדקדקניים תואמים את התכנית והיעדים שמלכתחילה הם מקנים לפרטים הקטנים מעלה וחשיבות יתירה. בכך נהפכים הפרטים הקטנים לדברים גדולים מצד עצמם. בכך שונה העולם הטכני והטקסי של הפרטים ובין העולם של הפרטים הקורנים שמבטאים את הגודל שבקוטן.
אולי דווקא משום כך, בחרה התורה לציין שמשה רבנו הוא זה שמוביל את בנין המשכן מתחילתו ועד השלמת הפרטים הקטנים האחרונים, וכך גם שלמה המלך: "ויכל משה את המלאכה", שכל המתחיל במצוה על ידו היא נגמרת. תדע לך הרי משה רבינו לפי שהתחיל במלאכת המשכן תחלה, הוא גומרה, דכתיב: "ויכל משה את המלאכה", וכן שלמה התחיל במלאכת המקדש הוא גומרה דכתיב: "ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה". (מדרש הגדול בראשית מו כח, 'תורה שלמה' פקודי מ אות סג, סד).
כך מבאר הרב קוק זצ"ל גם את דברי חז"ל לגבי רבי אלעזר בן עזריה, הנשיא. שדווקא מנהיגים גדולים אמורים להכיל את העוצמה המקופלת בגודל שבקוטן: "עוצם הגדולה, כשם שהיא מתראה ומתגלה בדברים הגדולים והכלליים, כך היא מתגלה בדברים היותר קטנים, הפרטיים, דוגמת מעשה ידי יוצר כל, שכשם שאנו קוראים "מה גדלו מעשיך ד'" (תהילים צב ו), כך אנו מרחיבים להשתומם השתוממות של הדר וזיו אורה לאמר "מה קטנו מעשיך ד'", "המגביהי לשבת, ומשפילי לראות". (תהילים קיג ה- ו). כי רק נפש גדולה, הראויה להיות מרכזית להנהגת קהל רב, היא יכולה לשער אל נכון כמה גדול הוא ערך הקיבוץ של דיוקי חוקים הנובעים מאוצר נחמד וקדוש כשהם משתמרים יפה, וכמה הם מצטרפים לקלקלה והשחתה כשהם מזדלזלים. על כן, בהיות הנשמה ההיא, הגדולה, (של רבי אלעזר בן עזריה) במצב רוממותה, לא תעלים עין מכל דיוק רחוק, ולא תסוג אחור מהשגת המטרה הכוללת, ע"י הקיבוץ היותר רחב של כל הדברים הגדולים עם הקטנים המתאחזים בה, לא מצד קטנות הנושא, לא מצד איזה רגש מוסרי הראוי לרכך את הלב של איש פרטי המביט על כל דבר וענין מצד תכונתו הנפרדת כשהוא לעצמו. אותה המטרה הגדולה, שהציבה לה ההשגחה, בבחירת רבי אלעזר בן עזריה לנשיא בישראל, בהיותו עטור בחכמה, ביחש, ובעושר מופלג (קידושין מט ב), היא מושגת לפי אותו הערך שההנהגה הכללית, המכוונת לגדולות, לא תשכח את הדרך שעל ידו מושגים הדברים הגדולים, השמירה והחסכון הרוחני והמוסרי". (עין איה שבת ח"ב פ"ה פס' יב).
התאום המוחלט שבין המדיניות האסטרטגית הגדולה לבין הפרטים היא אמנות מיוחדת שרואה את היופי שבהרמוניה בין הפרטים, שיוצרת מערכת אחת שלמה. כבר בשלב התכנון יש צורך לקחת בחשבון את ההרמוניה, השילוביות, הזיקה והתזמון שבין הפרטים בינם לבין עצמם ובינם לבין הכללים, ואת יחסי הגומלין ביניהם.
הרב קוק זצ"ל באר שזוהי משמעות המושג 'נוי': "יסוד הנוי הוא הכוון והיחש שבין החלקים". (עולת ראיה' ח"א עמ' רלג).
מסיבה זו נקרא בית המקדש 'נויו של עולם', ובוניו, ובוני המשכן התברכו ביכולתם לשלב בין המטרה העליונה לבין פרטי הפרטים. (עי' ברכות לג א ה עין איה ברכות ח"א -אות צו. 'עולת ראיה' - עניני תפלה- תפלה ותורה).