הרע במיעוטו
פרשה ומימושה - לפרשת ויקהל - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
פרשתנו מהווה המשך של פרשית חטא העגל. "למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר" (רש"י שמות לה א), ובידיו 'הלוחות השניים', משה רבנו מקהיל את עם ישראל ומצווה אותם על השבת: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם: אלה הדברים אשר צוה ד' לעשות אותם" (שמות לה א). לאחר הכפרה על חטא העגל מתחיל עידן ה'לוחות השניים' והשלמת מהלך התיקון של חטא העגל. עידן זה מתחיל בהחלטה של משה רבנו לשבור את 'הלוחות הראשונים': "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אתם תחת ההר" (שמות לב יט).
חז"ל מבקשים לפצח את המניע לשבירת הלוחות, מעשה נורא לכשעצמו, שכן מדובר על יצירה אלוקית שהופקדה בידיו: "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות" (שם טז). וכיצד משה מחליט לעשות מעשה שכזהו?! חז"ל משיבים שמנגד עמד שיקול כבד משקל. במצב זה של עם ישראל, אין מתאים שיקבל את הלוחות המקודשים: "אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן, וישראל משומדים - על אחת כמה וכמה!" (שבת פז א). כלומר, שבין שמעשה העגל היה עבודה זרה ממש ובין שהיה רק בקשת תחליף להנהגת משה, מדובר במעשה חמור ביותר המשווה אום למשומדים, ומצריך תגובה הולמת. ועל כן בין שתי האפשרויות האם לשבור או לתת אותן במצב זה היה עליו לבחור את 'הרע במיעוטו': "רק משה רבינו לא מצא עצה אחרת להצילם בלעדי זה, ותפס הרע במיעוטו" (בית הלוי ח"ג דרשות - דרוש י. הנצי"ב מפרש שעצם מעשה העגל ע"י אהרון גם הוא היה הבחירה ב'רע במיעוטו', העמק דבר שמות לב ה). במעשה זה פותח משה רבנו פתח לברר סוגית יסוד מבחינה מוסרית והלכתית כיצד יש לבחור כאשר יש דילמה בין בחירה ברע לבחירה בגרוע. הרי עצם שבירת הלוחות 'מעשה אלוקים' היא דבר רע! אולם מנגד ניצבת אלטרנטיבה גרועה ממנה. האם כדי למנוע את הגרוע מותר לבחור בצורה אקטיבית ב'רע במיעוטו' במשהו שהוא רע, מצד עצמו, או שבמצב זה 'שב ואל תעשה עדיף' ויהיה מה שיהיה, ובלבד שלא נבחר בדבר רע מצד עצמו. הצדקנים והטהרנים יבחרו כנראה ב'שב ואל תעשה' כדי שלא יבחרו בדבר שהוא רע מצד עצמו. ולא ידרשו חלילה לשיקול של 'המטרה שמקדשת את האמצעים', שמניעת הרע יותר תחייב לבחור בדבר שהוא רע מצד עצמו אף על פי שהוא 'הרע במיעוטו'. להצדקת בחירתם יצטטו את הפסוקים בנביא שתובעים להלחם ולשלול את הרע ללא פשרות: "דרשו טוב ואל רע למען תחיו ויהי כן ד' אלקי צבאות אתכם כאשר אמרתם. שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ד' אלקי צבאות שארית יוסף" (עמוס ה יד-טו).
אולם משה הכריע אחרת הוא בחר ב'רע במיעוטו'. והשכינה הצדיקה את בחירתו: "ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? שנאמר: אשר שברת, ואמר ריש לקיש יישר כחך ששיברת את הלוחות!" (שבת פז א).
בעולם עליון מוסרי ותאורטי, יש אפשרות לדיכוטומיה, בין ה'טוב' המובהק ל'רע' ואין צורך להכריע בדילמה בין ה'רע' ל'גרוע'. שניהם רעים ואסורים. אולם במציאות החיים הפרקטית והמורכבת ובעולם הפוליטי אין פריווילגיה להימנע מכך: "ראוי לאדם שיהא בוחר בטוב בין טוב למוטב וכו'. וכן לענין הרעה אם מוכרח מאד במעשיו לעשות דבר רע יבחר הרע במיעוטו כי כל אשר ימעט הרע יקל עונשו ויעיד על אונסו" (רבי אליעזר פאפו, פלא יועץ - ערך בוחר, ובמספר ערכים נוספים בספרו, וכך גם פסק בשיטתיות בדילמות הלכתיות בספרו ההלכתי 'חסד לאלפים').
בישיבה אנו מלמדים את התלמידים פרקים ב'אסטרטגיה הלכתית' וביניהם 'הרע במיעוטו', כיצד חכמים שבכל דור למדו ממשה רבנו הכריעו ופסקו באופן אקטיבי לבחור ב'רע במיעוטו' כדי להמנע מהגרוע, אף שזוהי בחירה שאינה נראית טוב מבחינת האסתטיקה המוסרית, ויהיו צדקנים וטהרנים שיטענו 'כיצד נותנים לגיטימציה הלכתית לדבר שהוא רע בעצמותו'?! זוהי לא רק אפשרות זוהי חובתם! ובמקום שלא יעשו כן תרבוץ עליהם האשמה בדומה לדילמה של 'זכריה בן אבקולס' שנמנע מלהכריע וגרם לחורבן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (גיטין נו א).
מנהיגות במבחן הבחירה
'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה - לפרשת ויקהל-פקודי – תשע"ח – הרב אליעזר שנוולד
פרשת פקודי פותחת בדין וחשבון מפורט שמגיש משה רבנו לעם על התרומות שנאספו למשכן ועל השימוש שעשו בהם לבנין המשכן: "אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלווים ביד איתמר בן אהרן הכהן. כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש וגו'. וכסף פקודי העדה וגו'. ונחושת התנופה וגו'. ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו וגו'" (שמות לח כא-ל). יש לשים לב שהאזכורים בתורה על בנית המשכן היו על פי הציווי של הקב"ה. התורה אף מציינת פעמים רבות שמשה עשה "ככל אשר צוה ד'". בשונה מכך, הדין וחשבון שמוזכר בפרשתנו, לא צווה ע"י הקב"ה, ואף לא נעשה כתוצאה מבקשה של העם, הוא נעשה ביוזמתו הבלעדית של משה רבנו. לדין וחשבון אף מצרף משה רבנו את איתמר בן אהרן הכהן. אנו מבקשים לדון בשאלה מדוע משה רבנו יוזם את הדין וחשבון ומה חלקו של איתמר בענין? "ויש אומרים שגם מתחילה לא בקשו מן משה חשבון, אלא משה מעצמו רצה לנקות עצמו לכך נאמר: 'אשר פוקד על פי משה'" (כלי יקר שמות לח כא). "ביד איתמר. אע"פ שמשה היה ממונה על הכל הוצרך למנות אחר עמו לפי ש'אין עושין שררה על הצבור פחות משניים'" (פירוש הרא"ש שמות לח כא). מדוע משה רבנו היה זקוק לנקות את עצמו, וכי משהו היה מעלה על דעתו לחשוד בו בשחיתות ובמעילה בכספי התרומות? חכמים שללו אפשרות זו: "ואע"פ שמשה רבנו נאמן היה לכל ישראל עשה חשבון ליציאת המשכן. וכו'" (לקח טוב כאן). ואם כן מדוע היה צריך משה רבנו לעורר את הנושא ללא צורך, ולהמציא תשובה לשאלה שלא נשאלה?
התורה מבקשת ללמד אותנו שיעור בדרכי ההתנהלות של המנהיגות ובחירותיה: "איש אמונות" זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן. שנו רבותינו: 'אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משנים', והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו, וכאן אתה אומר אין ממנין פחות משניים? אלא אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם וכו'. 'על פי משה' - ע"י משה 'ביד איתמר'" (שמות רבה נא א). וכן: "מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה מניין? "והיתם נקיים מד' ומישראל". וכו'. ובכתובים מניין? "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם". וממי אתה למד? ממשה. אע"פ שכתוב בו: "בכל ביתי נאמן הוא" ביקש לצאת ידי הבריות, שכיון שעמדה מלאכת המשכן אמר להן "אלה פקודי המשכן". על אחת כמה וכמה פרנסי הציבור שהן צריכין לצאת ידי הציבור" (מדרש מכת"י, תורה שלמה כאן אות יד).
אנו עוסקים בעיוננו בסוגיות הבחירה. נקודת הבחירה של האדם וההתמודדות שלו עם האתגרים של החיים משתנית מאדם לאדם. היא תלויה באישיותו ובתחומי עיסוקו. החיים של האדם פותחים בפניו אפשרויות שונות שעליו לבחור מתוכן את דרכו והתנהלותו. בתוך מכלול האפשרויות שבפניו יש אתגרים ופיתויים שמעמידים אותלו במבחן ואתם הוא צריך להתמודד.
הבחירות של מנהיג ציבור ושיקוליו שונות מבחירותיו ושיקוליו של אדם מן השורה. האפשרויות הפתוחות בפניו הם שונות, וגם המבחנים, האתגרים והפיתויים שאיתם הוא צריך להתמודד. "'לא חמור אחד מהם נשאתי' מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי מהם. בנוהג שבעולם אדם שהוא בהקדש נוטל שכרו מן ההקדש, ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור, שבשביל צרכיהם ירדתי ואעפ"כ לא נטלתי. וכן שמואל הצדיק אומר: 'הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי' (ש"א יב), שור שהייתי מקריב עליהם מקרבנותיהם ומבקש רחמים עליהם וכן למשוח עליהם מלך משלי היה שנאמר (שם יז): 'עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לד' באתי', וכן הוא אומר (שם ט): 'כי זבח היום לעם בבמה', ולא נטלתי משלהם. ובשעה שהייתי חוזר ועושה דיניהם וצרכיהם והולך וסובב על עיירות ישראלשנאמר (שם ז) והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל. דרך העולם בעלי דינים הולכין אצל הדיין ואני הולך וסובב מעיר לעיר וממקום למקום. וכן משה אמר להם לישראל כי יהיה להם דבר בא אלי וגו' (שמות יט) ואני לא עשיתי כן אלא אני מטריח והולך אצלם" (תנחומא קרח ז). מנהיג הציבור צובר כח וסמכויות יתר, ובצדק, אולם אלה מעמידים אותו במבחן, הוא עלול להתפתות ולנצל אותם למען עצמו כדי להפיק טובות הנאה לעצמו במקום לשרת את הציבור וצרכיו. הוא 'קרוב לצלחת' ולקופת הציבור ונמצא סביב שולחן קבלת ההחלטות, והוא עלול להתפתות לקחת לעצמו מקופת הציבור, או להוביל לקבלת החלטות שיטיבו עמו ועם האינטרסים האישיים שלו במקום לדאוג לטובת הציבור. 'שופטים ושוטרים' - צריך שיהיו השופטים בעלי זרוע במעשים טובים שכך עשה משה 'ויבחר משה אנשי חיל' (שמות יח) בתורה ובמעשים טובים ובגבורה. וצריך שיהיו נקיים מכל משפט שלא יהא לאדם פתחון פה עליהם, כמשה, שאמר לישראל: 'לא חמור אחד מהם נשאתי' (במדבר טז) ושמואל שאמר: 'הנני ענו בי נגד ד' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי וגו'' (שמואל א יב) הוי אומר 'שופטים ושוטרים' שלא יהא בהם דבר של פסולות" (תנחומא שופטים ג).
אמנם אף אחד לא אמור לחשוד במשה רבנו בשחיתות ובמעילה, אולם משה רבנו מלמד אותנו שמנהיג ציבור צריך להיות מודע וקשוב לרחשי לב הציבור. עליו להיות מודע לרגישויות שקיימות בציבור כלפי ההנהגה, ולפוטנציאל החשדנות שקיים בציבור כלפי ההנהגה. על כן כאשר הוא שוקל את צעדיו ובוחר בין האפשרויות העומדות בפניו עליו להיות זהיר שבעתיים ולכלכל את התנהלותו בזהירות וברגישות יתירה, כדי לשלול אפשרויות מחשידות מראש, ולא לעורר חשד שווא בנקיות כפיו.
פרשתנו היא אחת מחמשת הפרשיות שחותמות את ספר שמות ועוסקות בהקמת המשכן והשראת השכינה.
הפרשה עוסקת בשלב הסיום של הקמת המשכן, הפרויקט הלאומי הראשון של עם ישראל. לראשונה, גם נוצר הצורך, למנות לשם כך מנהיג ציבורי, את בצלאל. היה עליו להנהיג ולנהל את התכנון, העיצוב והבניה של המשכן וכליו, לנצל בצורה מושכלת את התרומות והמשאבים שנתנו ע"י העם, ולנהל בצורה יעילה את צוות ההקמה הגדול שנרתם לבניה. חז"ל ראו בדרך בחירתו של בצלאל מודל איסטרטגי לבחירת מנהיגים בעם ישראל.
בפרשתנו מתוארת בחירתו לתפקיד: "ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ד' בשם בצלאל וגו'. וימלא אתו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה". (שמות לה ל)
אמנם בחירתו כבר הוזכרה לעיל (בפרק ל"א) אולם שם פנה הקב"ה למשה ואילו כאן פנה משה לעם: "ויאמר משה אל בני ישראל וגו'".
חכמים למדו מכך, על החובה להיוועץ בעם על כל מינוי ציבורי (גמ' ברכות נ"ה ע"א): "א"ר יצחק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור, שנאמר: 'ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' כשם בצלאל וגו''. (וב"אורח משפט", הלכות אומנים, סי' כ).
בתהליך הבחירה של בצלאל היו שלושה שותפים, הקב"ה, משה, והעם: "אמר לו הקב"ה למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבש"ע, אם לפניך הגון לפני לא כל שכן!
אמר לו: אף על פי כן, 'לך אמור להם לישראל וכו''! אמרו לו: משה רבינו, אם לפני הקב"ה ולפניך הגון לפנינו לא כל שכן". (גמ' שם)
יש שפירשו ששיתוף העם בבחירה נדרש מסיבה פרקטית. רק אם הציבור יהיה מעורב הוא יקבל את מנהיגותו ומרותו! "ורז"ל אמרו (ברכות נה.) אין ממנין פרנס על הצבור אלא מדעתם, שנאמר: "ראו קרא ד' בשם". כלומר, ראו אם אתם מסכימים בו. כי כן ראוי לכל פרנס שיהיה מדעת כולם, בענין שיהיו דבריו נשמעים." (צרור המור שמות לה ל)
אולם מדוע היה צורך להימלך בציבור בעת שעם ישראל מונהג באופן ישיר ע"י הקב"ה ובאמצעות משה נביאו? האם לא די בבחירה האלקית, ובחוות הדעת האלקית על התאמתו של בצלאל? האם העם לא יקבל אותה כפי שקיבל את בחירתו האלקית של משה רבנו? (הריא"ף על עין יעקב ברכות שם)
ניתן לומר ששיתוף העם בבחירה נבע מסיבה עקרונית ולא רק מגישה פרקטית. מנהיג הוא 'שליח ציבור' - 'שליח' ונציג של הישות הציבורית המשותפת. לכן הציבור ה'משלח' צריך להיות זה שבוחר וממנה את 'שליחו'.
אולם מרן הרב קוק זצ"ל למד מדברי הגמ', מדרך בחירתו של בצלאל, על גישה יחודית ואיסטרטגית של המנהיגות בישראל. המנהיגות בישראל נבחנת בצורה תלת מימדית. בממד האישיותי, הנהולי, והבין אישי. ("עין אי"ה" ברכות ח"ב', עמ' 262, אות כ"ח). על כן אמורים להיות שלושה גורמים ששותפים בבחירה: הקב"ה משה והעם.
המימד האישיותי – כולל בתוכו את הרמה הרוחנית והמוסרית של המנהיג ומה מניע אותו להנהגה. זהו מימד בסיסי וחשוב ביותר למנהיג בישראל. מימד זה יכול להבחן רק ע"י הקב"ה בוחן כליות ולב. האדם, בשר ודם יתקשה לבחון זאת.
המימד הניהולי – כולל בתוכו את כישורי הניהול, ואת חכמת הארגון והשליטה, התוויית היעדים, ותכנון השיטה האופטימלית כיצד להשיגם. מימד זה יכול להבחן ע"י מי שהוא בעצמו מנהיג חכם ובעל יכולת אבחנה בתחום זה.
המימד הבין אישי – כולל בתוכו את הכאריזמה ואת היכולת לתקשר עם העם בשפתו ולסחוף אותו אחריו. מימד זה יכול להיבחן רק ע"י העם בעצמו.
הרב קוק זצ"ל מבאר שם שבחינת הממדים בגמ', בבחירת בצלאל מסודר לפי סדר החשיבות שלהם. האישיותי הוא החשוב ביותר ורק אח"כ הניהולי והבין אישי:
"אמנם, אימתי תהיה הדרכת התפרנסות שלמה והגונה, בזמן שכל אחת מן המעלות תופיע על ערכה הראוי לה, ויהיה העיקר הגדול השלמות האלוקית, צדקת הפרנס וחסידותו האמיתית. השניה לה, מעלת החכמה היתירה. והשלישית, המעלה ההמונית החיצונה, אז תהיה המעלה הנמוכה טפילה אל המעלה הרוממה ממנה, ותצליח הפרנסות להנהיג את הציבור בדרכי הטוב והחיים". (שם)
המודל התלת מימדי הזה שונה מאד ממה שאנו מכירים כיום. כשעיקר הבחירה תלויה במימד הבין אישי והכאריזמה ובמימד הניהולי. המימד האישיותי פעמים רבות כלל אינו קיים, ובמקום 'דמותו' של המנהיג כפי שהיא, מוצג בפני העם ה'דימוי' שלו כשהוא מעוצב ע"י יחצני"ם.
כיום, כאשר אין הנהגה ישירה של הקב"ה ואין לנו נביא כמשה ולא ניתן להיוועץ בהם לגבי שני הממדים הראשונים של ההנהגה, נדרשים הציבור ונציגיו לבחון את קיומן כמיטב יכולתם, באמצעים אנושיים מוגבלים. על כן יש להמלך בציבור בהעמדת הפרנס!
"ואם אין לנו עדות ברורה על קדושת הנפש, תעמוד לנו במקומה עדות השם הטוב והפרסום בצדק וכשרון המעשים שיהיו מראשית של כל דרישה שצריכה בעיכוב לפרנס הממונה על הציבור". (שם)