משאל עם

פרשה ומימושה – פרשת תרומה – ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ד

הרב אליעזר חיים שנוולד

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

האסון שהתחולל בשבת שמחת תורה, בא אחרי חודשים של מחלוקת פנימית חריפה. ישנם סימנים המורים שהמחלוקת גם דרבנה את אויבנו שראו בכך הזדמנות שאין להחמיצה. הטבח שכוון ליהודים באשר הם, ללא אבחנה בין ימין ושמאל דתיים וחילוניים, אנשי הקיבוץ והעיר, חידד את ההכרה בשותפות הגורל, בעצם היותנו יהודים, ואת הסכנה הקיומית הנשקפת לנו בהעדר אחדות.

כבר ביום הטבח התגייסו אזרחים מכל הארץ והמגזרים, (ומיהודה ושומרון) כדי להציל את תושבי הישובים המותקפים. מאז חווינו את עוצמת האחדות בקרב הלוחמים שהתגייסו ואת האחדות בעורף. האסון חולל שינוי בקרב חלק ניכר מהחברה הישראלית. בעקבותיו קמו מספר התארגנויות אזרחיות חוצות מגזרים, של מילואימניקים, משפחות שכולות, וארגונים חברתיים, שמבקשים לשמר את האחדות ובאמצעותה לרפא את השבר הגדול שנוצר כתוצאה מהטבח והמחדל הגדול שאיפשר אותו. ישנה הסכמה בין כולם שהאחדות היא כורח קיומי, ורק באמצעותה נצלח את כל האתגרים הקשים שעומדים בפנינו. אחרי הכל ברוב הדברים ישנה ביננו הסכמה (80% מהחברה מסכימים על 80% מהנושאים). אין בכך התעלמות ממחלוקות עקרוניות שקיימות בתחום המדיני, בתחומי דת ומדינה ומערכת המשפט. אין כל כוונה לטשטש אותן. אולם ישנו רצון משותף לעשות כל שניתן כדי ליישב את המחלוקות בהסכמה ולא בצורה כוחנית.

מאידך אנשי המחאה חדשו את פעילותם שמאיימת להחזיר אותנו, ל"ע, לפילוג של הימים שלפני המלחמה.  

כבר בתחילתה של המחלוקת הציבורית על הרפורמה המשפטית, הצענו לקיים הליך של 'משאל עם'' בו יביע העם את דעתו בצורה דמוקרטית על החוקים שבמחלוקת. לאחר שהעם יביע את דעתו לא יהיה ניתן יותר לטעון בשם העם דברים הפוכים (יש כבר 'חוק משאל עם' בספר החוקים, במקרה של כוונה למסור חבלי מולדת ל"ע). היתה לכך התנגדות עיקשת ע"י אלה שטענו ש'משאל העם' היה כבר בבחירות, ובדמוקרטיה יש לכבד את תוצאותיהן.

התוצאות הסופיות לכך ידועות.

כלקח, צריך למסד את ההליך של 'משאל עם' בנושאים מוגדרים, ספורים, שעלולים להיוותר במחלוקת. אם לא יצליחו להגיע בהם להסכמות, יפנו לציבור וישאלו את דעתו. בכך נקהה את המתחים ואת החשש ונאפשר לכל הצדדים לממש את האחדות בביטחון ובאמון, ממילא ברוב הדברים אנחנו מסכימים ביננו.

פרשת תרומה פותחת רצף של פרשיות העוסקות בבנין המשכן, ה"פרוייקט הלאומי הראשון" שנועד להשראת השכינה, לעיצוב יחודי של הזהות היהודית, ולאחד את כל השבטים. בשל כך מחנה ישראל נבנה כשהמשכן במרכזו.

הפרשה פותחת בצווי לקחת מכולם תרומה לבנין המשכן: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי"  (שמות כה ב). הדגש בפסוק הוא על 'מאת כל איש'. עפ"י הזוהר מלכתחילה היתה הכוונה שכל עם ישראל על כל שבטיו יהיו שותפים בבנין המשכן. רק בדרך זו הוא יהיה של הכלל וייצג את הקולקטיב השלם של עם ישראל: "וּבֹא רְאֵה מַה כָּתוּב בָּרִאשׁוֹנָה, (שמות כה) מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, לְהַכְלִיל אֶת כֻּלָּם, מִשּׁוּם שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת אֶת מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן מִכָּל הַצְּדָדִים, בְּמֹחַ וּקְלִפָּה" (תרגום הזוהר ח"ב קצה א, ושם, לאחר חטא העגל שהובל ע"י ה'ערב רב' נצטוו בפרשת ויקהל ל"כל עדת ישראל" - שרק עם ישראל יהיה שותף למשכן).

מי שנבחר להוביל את בנית המשכן היה בצלאל. מדרך בחירתו למדו חכמים שבחירת ההנהגה צריכה להיעשות ע"י 'משאל עם' – בפניה אל העם כדי לבקש את הסכמתו: "אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר: "רְאוּ קָרָא ד' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון - לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון - לפנינו לא כל שכן" (ברכות נה א).

עקרון זה נפסק להלכה גם לגבי מינוי הדיינים, (ברמ"א חו"מ סי' ג' סע' ד'. ובפתחי תשובה שם ס"ק ח), ומינוי רבנים (שו"ת חת"ס חו"מ סי' יט). 

לדעת האברבנאל, בהקדמתו לספר שופטים, גם מינוי המלך תלוי בהסכמת העם: "ואמנם במלכים הדבר מבואר שאין מושחים אותם כי אם בי"ד הגדול והנביא, ומלבד זה היו העם ממליכים אותם, ושני הדברים זכרה התורה ואמרה שום תשים עליך מלך, הנה שימת המלך היא הקמתו מן העם, והבחירה האלוקית היתה ע"י הנביא באמצעות המשיחה". כך גם לגבי מנויים נוספים, נשיא בית הדין הגדול, ושבעת טובי העיר (ירושלמי מגילה ג ב).

אם ב'משאל עם' ניתן לקבוע מי יהיו מקבלי ההחלטות, אין ספק שניתן לקבוע גם את ההחלטות עצמן.