מתן תורה וגבורה
הציבור הדתי וישיבות ההסדר במלחמה
פרשה ומימושה – פרשת יתרו – ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ד
הרב אליעזר חיים שנוולד
מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.
בשבוע שחלף הייתי עד לדיון נוקב בשאלה: האם נכון לציין בפומבי את העובדה שאחוז גבוה ביותר של החללים במלחמה הם מהציבור הדתי לאומי? ואם כן עד כמה נכון להבליט זאת?
מצד אחד נטען: שלא נכון לבדל את קבוצות ההשתייכות של הנופלים. הנופלים נלחמו ביחד כתף אל כתף באחדות נפלאה מתוך 'רעות' ו'אחוות לוחמים' בלי הבדל ובלי אבחנה של השתייכות מגזרית. בהקשר זה נטען גם שהלקח העיקרי מהאסון שפקד אותנו בשבת שמחת תורה הוא שאסור לתת מקום יותר לפרוד ולתיוג בין המגזרים, ורק הביחד בלחימה ובחברה האזרחית תאפשר לנו להתמודד עם האתגרים המורכבים שבפנינו.
אולם מצד שני נטען: שישנה מגמה מתמשכת, קשה לדעת מה היקפה, שמנסה לעשות דלגיטימציה לציבור הדתי לאומי. אולי כדי להכשיר את דעת הקהל ל'תהליכים מדיניים' עתידיים. דמויות בכירות בציבוריות, בפוליטיקה באקדמיה ובתרבות, מרשות לעצמן לחרף ולגדף את הציבור הדתי ולכנות אותו כ'גידול סרטני' או כמי שעברו 'חינוך לאומני קיצוני' וצריך לעבור 'חינוך מחדש' במהלך השרות בצה"ל, או שמשווה אותו לחמאס. אמירות אלה לא 'זכו' לגינוי הולם. אם בכלל. במצב שכזה, נטען, אסור לשתוק, וחובה עלינו להבליט את תרומתה של הציונות הדתית למדינה ואת המחיר הכבד שהיא משלמת על כך. שניתן להבליט את תרומתה מבלי לגמד או להתעלם מהתרומה של מגזרים נוספים בחברה.
מעבר לדיון הזה, שפונה כלפי הציבוריות הישראלית, שחשוב לקיים אותו, וללבן את כל צדדיו. ישנו ברור נוסף שיש לקיים, בהקשר של כמות הנפגעים בקרב הציבור הדתי לאומי. דיון פנימי, בתוך הבית פנימה, בבתי המדרש, בבתי הכנסת ובמסגרות החינוכיות השונות ותנועות הנוער של הציבור הדתי. היקף הנפגעים, רבים מהם במילואים, בגילאים מבוגרים יחסית, משקף היקף גדול מאד של משרתי מילואים מקרב הציבור הדתי, בלי פרופורציה לאחוזו באוכלוסיה, כלוחמים וכמפקדים. היקף זה נובע מרמת גבוהה של מוטיבציה לשרת, של הלוחמים בשדה הקרב, ומכח העמידה של בני משפחתם שבעורף. במלחמה האחרונה גם קיבל הציבור תזכורת כואבת עד כמה כח ההכרעה של צה"ל ביבשה מתבסס על מערך המילואים, ומכאן גם תרומתו הציבורית החשובה.
ישנם מקורות שונים למוטיבציה לשרת. ערכיים - מוסריים, ציוניים, אישיים (מימוש עצמי) ועוד. ניתן להצביע על כך שבציבור הדתי המקור העיקרי הוא רוחני. הוא בא לידי ביטוי בקשר ההדוק שבין התהליך החינוכי שבבית, במוסדות החינוך - הישיבות והמכינות לבין רמת המוטיבציה לשרות של בוגריהם. בעבר היו שפקפקו בקשר שבין לימוד התורה והמוטיבציה לשרות. נדמה שהיום הקשר הזה ברור ובולט לעין, וקשה להכחישו – 'רוח הלחימה' מחוללת את הגבורה בשדה הקרב.
בהקשר לכך נבקש להתייחס גם למשקל הייחודי שיש למפעל החשוב של ישיבות ההסדר. מסלול ההסדר מסדיר את השילוב הנכון בין פרקי לימוד תורה ובין שרות צבאי, לאורך של חמש ושש שנים. פעמים רבות התבקשתי כראש ישיבת הסדר וכמפקד להשיב לביקורת שנשמעה על כך שהיקף השרות הצבאי בפועל אינו מלא. ביקורת שמתעלמת מהתרומה העצומה של פרקי לימוד התורה בישיבה, לעיצוב דמותו הרוחנית של התלמיד, להצמחת עתודה של תלמידי חכמים, ולתרומה ערכית לחברה בתחומים שונים. אולם היא גם מתעלמת מכך שבוגרי ההסדר ממשיכים לשרת שנים רבות במילואים. למדתי על כך כבר בתקופת שרותי כמ"פ במילואים. כאשר היקף המשרתים בוגרי ההסדר, בפלוגתי, ובגדוד כולו, היה גדול מאד, כך גם בגדוד המילואים שפיקדתי עליו ובחטיבה ששרתתי בה כסמח"ט. המלחמה האחרונה הבליטה זאת מאד בהיקף הנפגעים בוגרי ישיבות ההסדר. השבוע ציין זאת גם נשיא המדינה בביקורו בישיבת ההסדר בירוחם: "לוחמי צה״ל מגיעים מכל קצוות הארץ, והרבה מהם בוגרי החינוך הדתי וישיבות ההסדר. הם הולכים ראשונים, ואני כאן כדי לבטא הוקרה עמוקה והערכה לכם, ׳היושבים והלומדים׳ וכו'. אני מבקש לחזק אתכם, רוחנית, ולומר לכם שאנחנו מעריכים אתכם מאוד. העם כולו מעריך מאוד את מה שהוא רואה, את הגבורה בנפש, את זיו העלומים ואת היכולות הנפלאות שלכם וכו'".
השבת נקרא בתורה על המעד המכונן של מתן תורה. המעמד שבו זכו להתגלות אלוקית: "אָנֹכִי ד' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ ב). חז"ל הצביעו על שוני באופן ההתגלות בין 'מתן תורה' ל'קריעת ים סוף': "לפי שנגלה בים כגבור מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים" (רש"י שם). במתן תורה הקב"ה מורה את התורה כמורה ותיק, ובקריעת ים סוף כ'איש מלחמה' – כפי שנאמר: "ד' איש מלחמה ד' שמו" (שמות טו ג). לכן כעת במתן תורה בא הכתוב להדגיש שזוהי אותה האלוקות שמתגלה, רק באופן שונה: "הואיל ואני משתנה במראות, אל תאמרו שתי רשויות הן. 'אנכי' הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים" (רש"י שם). אולם גם במתן תורה התגלתה מידת הגבורה האלוקית: "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" (הוריות ח א). "הַגְּבוּרָה הָאֱלֹהִית הַשְּׁרוּיָה בָּעוֹלָם, שֶׁחִדְּשָׁה אֶת הָעוֹלָם וּמְחַדַּשְׁתּוֹ בְּכָל יוֹם, הִיא הִיא שֶׁמִּפִּיהָ שָׁמַעְנוּ אֶת הַתּוֹרָה. מִפִּי הַגְּבוּרָה שָׁמַעְנוּ "אָנכִי" וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ", וְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ קִבֵּל משֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה" (הרב קוק זצ"ל ישראל ותחיתו ח).
מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה נוהג להסביר בשיחותיו שבנתינת התורה 'מפי הגבורה' הקב"ה גנז בה את מידת ה'גבורה' האלוקית. הלומדים אותה לשמה יונקים רוח של גבורה, אישית ולאומית, אזרחית וצבאית. כבר קבעו חכמים ש"כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה,... וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח יד) "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה" (אבות ו א).
כאומה חפצת חיים עלינו לחזק את העשיה החינוכית הרוחנית ואת לימוד התורה כערך בפני עצמו, מתוך כך גם תתחזק ותתגבר המוטיבציה לשרות.