אחים יקרים – עת לשוב הביתה
הרב אליעזר שנוולד
הפרשה בחיי המעשה – ויצא – תשפ"א
במילים אלה בחר ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל לנכון לקרוא ליהדות התפוצות בנאומו הראשון כראש ממשלה (ד׳ בתמוז התשל״ז): "אני קורא לאזרחי ישראל שעזבו את הארץ – לשוב הביתה. וכו'. לא נקרא לאנשים אלה בכינויי גנאי. עלבונות אינם פותרים שום בעיה. נאמר להם בפשטות: עת לשוב הביתה". דברים אלה שהדהדו באזננו אז, מקבלים משמעות מיוחדת בקריאת פרשת ויצא, בה יעקב נאלץ לצאת לגלות לחרן, ובסופה כשהדבר התאפשר, הוא בורח מחרן כדי לשוב הבית לארץ ישראל. ובמיוחד בשבוע שבו התבשרנו על מתן אפשרות ליונתן פולארד לבוא הביתה לארץ ישראל ולמדינת ישראל.
עיון בפסוקים מלמד שיש דפוס שחוזר על עצמו בירידת יעקב לגלות חרן, ואח"כ בירידתו למצרים. דפוס זה אמור ללמד אותנו על יחסנו ל'גלות' ועל השתוקקותנו ל'גאולה', ול'קוממיות בארצנו'.
הירידה לחרן לא היתה מבחירה אלא מתוך אילוץ בדלית ברירה, כבריחה מסכנת מוות מצד עשיו, עד יעבור זעם, ושלא על מנת להשתקע שם: "....הנה עשו אחיך מתנחם לך להורגך. ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך" (בראשית כז מב-מד)
גם הירידה למצרים היתה כאילוץ, בשל הרעב ששרר בארץ: "ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן" (בראשית מז ד), ובשל רגשות האב שנפשו קשורה בנפש בנו יוסף: "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות" (בראשית מה כח). הירידה לא היתה על מנת להשתקע שם, אלא 'לגור': "דירת עראי עד יעבור דוחק הרעב, אבל לא להשתקע, כמו שדרשו רבותינו" (חזקוני שם).
בירידה לחרן יעקב חרד לגורלו, להתמודדות עם העתיד הלא נודע. הקב"ה מתגלה אליו בחלום, מבטיח לו שמירה והגנה, ושיבה הביתה לארץ ישראל: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך" (בראשית כח טו).
גם בירידה למצרים יעקב חושש והקב"ה מחזק אותו: "אל תירא מרדה מצרימה, וגו'. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית מו ג).
בירידה לחרן מצא יעקב את עצמו, פגיע, חסר אונים, תלוי במארחו, לבן, שניצל אותו, רימה, שעבד אותו ועשק את משכורתו: "זה לי עשרים שנה בביתך, עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך, ושש שנים בצאנך, ותחלף את משכורתי עשרת מונים" (בראשית לא מא). גם בירידה של יעקב למצרים מצאו בניו את עצמם תלויים בשרירות ליבם של המצרים אשר 'לא ידעו את יוסף' (שמות א ח), משועבדים לפרעה, ועובדים בפרך, בלי שקיבלו תגמול על עבודתם: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבדה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א יג).
בבוא העת מצא יעקב את ההזדמנות כדי לברוח, עם נשותיו וכל אשר לו, לצאת לחופשי בדרך הביתה: "ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים. וינהג את כל מקנהו ואת כל רכושו אשר רכש וגו'. לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען וגו'. ויברח הוא וכל אשר לו" (בראשית לא יז-כא). כך הסתיימה גלות חרן. כך גם בגלות מצרים, בניו, יוצאים ממצרים בחיפזון, הם וכל אשר להם, בחצי הלילה: "ויהי בחצי הלילה וידוד הכה כל בכור בארץ מצרים וגו'. ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי" (שמות יב כט-לא), "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים" (דברים ג טז).
בשתי היציאות המשעבד, המנצל לא ויתר. לבן רדף אחרי יעקב, ואף השיג אותו: "ויוגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב. ויקח את אחיו עמו וירדוף אחריו דרך שבעת ימים וידבק אותו בהר הגלעד" (בראשית לא כב-כג). לולא איום מפורש של הקב"ה כנראה היה גם פוגע בו: "ויבוא אלקים אל לבן הארמי בחלום הלילה ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע" (שם פס' כד). גם ביציאה מגלות מצרים המשעבדים המנצלים המצרים התחרטו ורדפו אחרי עם ישראל: ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, ויאמרו מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעובדנו, וגו'.ויחזק ד' את לב פרעה מלך מצרים וירדוף אחרי בני ישראל" (שמות יד ה-ח). המצרים השיגו אותם על שפת הים: "וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חונים על הים" (שם פס' ט). לולא הנס האלוקי של קריעת ים סוף וטביעתם בים היו המצרים פוגעים בהם.
בשיבה הביתה מחרן, יעקב שירד לשם רווק חסר כל שב כשאיתו משפחה מפוארת, ורכוש רב מפירות עמלו בצאן לבן איתו: "ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים" (בראשית ל מג), "וינהג את כל מקנהו ואת כל רכשו אשר רכש מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם" (בראשית לא יח).
ביציאה ממצרים לארץ ישראל, בית יעקב ירד למצרים כמשפחה, בעקבות הרעב: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, וגו'" (דברים י כב). וביציאה הוא יוצא כעם. ב'שישים ריבוא': "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות יב לז). ביציאתם הוציאו רכוש רב, מרכוש המצרים ששעבדו אותם ולא שלמו את משכורתם: "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים. וגו'. וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד" (שם פס' לה-לח).
לפני כמה שבועות נפטר הרב יונתן זקס ז"ל שגם נשא בתואר פרופסור ולורד. בכמה ממאמריו הוא שיקף את שיטתו שההמצאות של יהודים בגלות אינה דיעבד אלא לכתחילה. תוך השוואה לתקופת בבל שבה היו שני מרכזים יהודיים בארץ ישראל ובגלות.
הדפוס של ירידת יעקב לגלות בא ללמדנו שהגלות לא באה מבחירה, אלא כאילוץ. המצב בגלות היה בכי רע וכל העת היתה השתוקקות לחזור הביתה, שהתממשה ברגע שהדבר התאפשר. ומכך עלינו ללמוד.
בגל העולמי הראשון של הקורונה, התחזקה אצל רבים מיהודים המתגוררים בעולם התובנה שבשעת משבר טוב להם יותר לחזור הביתה, היו שחזרו בחיפזון, בטיסות האחרונות לפני שהשמים נסגרו. נושא העליה לארץ חזר ועלה על סדר היום.
בערב שבת של פרשת ויצא תשפ"א אנו שבים וקוראים לאחינו מכל העולם "שובו הביתה"! הגיע העת!
קביעות עיתים לתורה בחיי המעשה
הפרשה בחיי המעשה – פרשת ויצא - הרב אליעזר שנוולד - תש"פ
ביציאתו של יעקב לחרן הוא חוזר לבית מדרשם של שם ועבר לארבע עשרה שנים נוספות: "חזקיה אמר: בן ס"ג שנים היה אבינו יעקב בעת שנטל את הברכות. עשה עוד י"ד שנה שנטמן בבית עבר" (בראשית רבה סח ה). בבית מדרשנו אנו נוהגים לשאול: לשם מה חוזר יעקב לבית המדרש של שם ועבר? הרי יעקב כבר למד שם לפני כן בצעירותו? "'ויעקב איש תם יושב אהלים' -אין לך אדם שהיה יגע בתורה כאבינו יעקב, וכו', יוצא מבית מדרשו של שם, והולך לבית מדרשו של עבר, ומבית מדרשו של עבר, לבית מדרשו של אברהם" (תנחומא וישלח ט). לפי החשבון של המדרש יעקב כבר בן ששים ושלוש! מדוע הוא לא מזדרז ללכת לבית לבן כדי להקים את ביתו? מדוע הוא מעכב את הקמת המשפחה שממנה עתיד לצאת עם ישראל? ומדוע לבית מדרשם של שם ועבר דווקא?
יש שפירשו שבית מדרשם של שם ועבר היה מיוחד בכך שמקימיו התמודדו עם אתגרים רוחניים יוצאי דופן, ועם סביבה מאתגרת: "שם, בנו של נח שנפלט מדור המבול, ניצל לא רק ממי המבול אלא גם מסביבתם של אנשי דור המבול והשחתתם. עבר, נולד וחי בימי דור ההפלגה, אלו שרצו לבנות מגדל וראשו בשמים כדי למרוד בהקב"ה, אבל הוא לא נסחף עמהם ונשאר בצדקתו. רק שם ועבר, שרידים מדורות ומסביבות מושחתים, ולא אברהם ויצחק, היו יכולים ללמד ליעקב תורה הנצרכת לו כדי שיוכל להשאר בתומתו בסביבתו של לבן, איש מושחת ורשע" ('אמת ליעקב' לרבי יעקב קמינצקי עמ' קסד-קסו).
בבית מדרשנו אנו נוהגים להשיב על השאלה באופן שעשוי ללמדנו על יעודו של בית המדרש: יעקב יוצא לשליחותו הגדולה להקים את בית ישראל, יעוד גדול בעל השלכות ארוכות טווח, והוא עתיד להתמודד עם אתגרים שלא התנסה בהם עד כה. כדי לעמוד במשימה עליו לחזור לבית המדרש ולעסוק בברורה מתוך לימוד התורה. ומכאן שראשיתו של כל מהלך גדול ומשמעותי בחיי הכלל ובחיי הפרט צריך להיות מתוך ברור יסודי, מעמיק ומחודש של תורה בבית המדרש (כך אנו נוהגים לפרש גם את שליחתו של יהודה להקמת בית המדרש בגושן לקראת הירידה למצרים, ולהקמת עם ישראל). בתקופתנו חלק גדול מבוגרי התיכון בוחרים להקדיש פרק זמן משמעותי ל'לימוד תורה לשמה' בבית המדרש. בין מטרות הלימוד ניתן לציין גם את בנין האישיות והתכוננות לאתגרים הרוחניים שיעמדו בפניהם בחיי המעשה ובשרות הצבאי. יש בוגרים ובוגרות, שחוזרים לבית המדרש לפרק זמן משמעותי נוסף, ל'לימוד תורה לשמה' אחרי השרות הצבאי והשרות הלאומי, לפני שהם יוצאים לחיי המעשה. לימוד זה מקנה להם כלים להמשיך את לימודם אח"כ, ו'לקבוע עיתים לתורה' - עד מאה ועשרים. ולשלב את 'קביעות העיתים לתורה' במכלול מטלות חיי המעשה התובעניים: בנית הזוגיות, הבית והמשפחה, המקצוע והפרנסה, המשך ההתפתחות האישית, השתלבות בקהילה ועשיה למען הכלל. לימוד התורה היא המצוה החשובה ביותר בתורה: "ותלמוד תורה כנגד כולם" (משנה פאה א א). חיובה מוטל על כולם בכל אחד משלבי החיים: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר וכו'. ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה'" (רמב"ם תלמוד תורה א ח). 'קביעות העיתים' מידי יום היא גם הערובה לקיום התורה בחיי המעשה, כתורה שמיושמת בחיים ולא רק כתורה רעיונית שמתקיימת בקרב יושבי בית המדרש, שאינם מאותגרים ע"י האתגרים שבשדה החיים. "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות ב ב). היא מסמנת את המטרות והיעדים הערכיים של החיים. ממנה שואבים את הכח ואת תעצומות הנפש להתמודדות עם אתגרי החיים, והיא סוד ההצלחה. הלימוד היומי גם משפיע על האוירה הערכית, הקדושה והמוסריות בחיי המעשה.