'הנני' – גבורת העקידה ו'שעת נעילה'
הרב אליעזר שנוולד
הפרשה בחיי המעשה – וירא – תשפ"א
פרשת העקידה שנקרא השבת הינה אחת הפרשיות המכוננות בתורה, שמעוררות השתאות, וקשות להבנה בשכל אנוש. נסיון העקידה הטביע בדי. אן. אי. הקולקטיבי של עם ישראל את הדבקות והנכונות להקרבה ול'מסירות נפש' בלתי נתפסת, על היקר והקדוש לנו. ומלמדת עד היכן יכול להגיע כח העמידה אל מול ניסיון מאתגר שאין דומה לו. בזכות אמונה איתנה בקב"ה ובתורתו.
בפרשת העקידה מוזכרת שלוש פעמים ההיענות המוחלטת של אברהם. בביטוי יחודי - 'הנני'. כמענה לצו האלוקי - "ויאמר הנני" (בראשית כב א), כמענה לבנו יצחק "הנני בני" (שם פס' ז), וכמענה למלאך ד' המורהו "אל תשלח ידך אל הנער", "ויאמר הנני" (שם פס' י"א).
'הנני' הוא ביטוי רב עוצמה שמבטא נכונות יוצאת דופן לתת את היקר מכל - את החיים, וללכת נגד הרגש האבהי הטבעי: "הנני לכהונה, הנני למלכות, הנני לשחוט, הנני ליהרג" (תנחומא ישן וירא מד). נכונות שיש בה הירתמות מוחלטת עד כדי איבוד הרצון הפרטי,: "הנני לשון ענוה, לשון חסידות, שכך ענוותנותו של חסידים בכל מקום" (תנחומא וירא כב). אולם בקריאה 'הנני' – הנה אני, אין נכונות אקסטטית הנובעת מאבדן העצמיות. אלא אדרבא, יש בה התחברות ל'אני' לרצון הפנימי הנובע מעומק העצמיות. "הנני. מתוך חרדת קודש של דבר ד', ריכז עצמו אותו צדיק, ע"פ הקריאה האלהית, שיהיה הוא עצמו מה שהוא בעצם הויתו הפרטית ע"פ קריאת שמו אברהם. מתוך אומר סלה זה נכנס הוא, ברום קדושת כל שאיפותיו, אל עצמיותו. והכנסה עצמית כזאת, שבאה מתוך החרדות העליונה לדבר ד', של ירא האלהים העליון, היא חודרת ועמוקה. היא כבר מרכזת את כל החיים אל הפרטיות המהותית, כפי מדת ההכשרה היותר עמוקה, ששום כח המשכה טבעית לא יוכל להיות ככה מעמיק את ההתרכזות האפינית, בתוכיות הנפש פנימה, עד כדי עומק זה, לחוש ולהרגיש יפה יפה את כל הרגשות הנשאים, הגנוזים בטבע האדם, וכל יחושיו החביבים הנוגעים בנפשו. ('עולת ראיה' ח"א עמוד פה ).
הפסוקים אמנם מתארים בעיקר את הנסיון של אברהם אבינו במעשה העקידה, אולם למעשה יצחק הוא האישיות המרכזית בעקידה, והנסיון שלו אינו נופל משל אביו. ועל שמו היא נקראת 'עקידת יצחק'.
יש המתייחסים ליצחק כנער (אבן עזרא פס' ה), שמובל לעקידה ע"י אביו, בצורה פאסיבית. אולם חז"ל מדגישים שבזמן העקידה יצחק היה בן שלושים ושבע שנים (בראשית רבה נה, ד, פרקי דרבי אליעזר ל"א) וכוחו היה במתניו. לו לא היה מוכן למסור את עצמו לעקידה על פי הצו האלוקי, בצורה שקשה לתפוס בשכל אנוש, היא לא היתה יכולה להתרחש: "הא לכם יצחק, ע"ה, אשר מסר עצמו בלי שום סרוב ועיכוב, ופשט צווארו על גבי מזבח להשחט, לעשות רצונו, יתברך, עם שהיה יכול בקטנה שבתנועות להמלט על נפשו, בהיותו בתוקף, במבחר ימיו" ('בינה לעיתים' לרבי עזריה פיג'ו דרוש עה). "ומלאכי השרת אומרים בואו ראו שני צדיקים, אב שוחט ובן עומד לישחט ואין מעכב בידו" (אבות דרבי נתן כת"י, תו"ש אות צב).
הרש"ר הירש מתאר ביד אומן את נסיון העקידה של יצחק והשלכותיו לדורות: "יצחק שוב לא היה ילד, הוא היה איש עצמאי בן שלשים ושבע. גדולת נפשו בכל מעשה העקדה היא אפוא ממין גדולת נפשו של אברהם. יצחק לא נצטווה מפי הגבורה, הוא שמע על כך רק מפי אביו כ"תורה שבעל פה". גם במעשה החטא של אדם וחוה נכללה אף חוה בעונש על מצות לא - תעשה, שלא ידעה עליה אלא מפיו של אדם (עי' לעיל ג, ב - ג). כן מקריב את עצמו כאן הבן היהודי הראשון למען מסורת, ששמע עליה רק מפי אביו. כאן הוטמן זרע התמסרותם של הדורות הבאים למען קבלת אבותיהם. וכן שואלים חז"ל (סנהדרין פט ע"ב): "אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק?" והתשובה היא: "היכא דמוחזק שאני" - יצחק לא פעל על יסוד מופת שחיזק את אמונתו, כי אם על יסוד האופי של אביו שהיה "מוחזק" בעיניו בכשרותו. גם מסירותנו אנו אל קבלת אבותינו יסודה באופיים. כמו אברהם, כן גם אבותינו לא היו בעלי סמכות הירארכית. שום מסורת לא יצאה מפיהם, שלא הקריבו את עצמם למענה בראש ובראשונה" (רש"ר הירש בראשית כב ג).
מהעקידה עד היום עם ישראל ידע עקידות רבות. בשנות הגלות היו אלה בעיקר כתוצאה מהרצון להמיר יהודים על דתם, או כתוצאה משנאת יהודים. מאז תקומת מדינת ישראל והקמת כח המגן העברי עם ישראל ידע עקידות של בנים שקראו 'הנני', שנענו, בדעה צלולה ובלב שלם, לצו הגנת האומה. והיו מוכנים למסור את הנפש ולעקוד את עצמם כדי להגן עליה בגופם. ואת האבות והאמהות המחנכים את בניהם לכך.
בשבועות האחרונים מוקרנת הסידרה 'שעת נעילה' על מלחמת יום הכיפורים. ההקרנה לוותה בקמפיין אדיר שיצר ציפיה, שבפנינו הפקה מושקעת, שלראשונה, סוף סוף, תציג את המלחמה ההיא באור הנכון.
בבמות שונות התייחסנו למספר היבטים שבהם פרקי הסידרה שהוקרנו עד כה מחמיצים את העיקר, ושהיא אינה שונה מהאג'נדה המוכרת ביחס למלחמה. התמקדות בכשלים, בהפתעה ובמחדל, והתעלמות מהמהפך חסר התקדים שהתרחש במהלך המלחמה (בגולן תוך חמישה ימים עד ארבעים ק"מ מדמשק, ובמצרים תוך אחד עשר יום, עד מאה ואחד ק"מ מקאהיר). בהקשר לפרשת העקידה אני מבקש להצביע על היבט נוסף. במלחמה זו (כמו גם במלחמות נוספות) באה לידי ביטוי מסירות נפש מעוררת השתאות של הלוחמים מן השורה שחרפו את נפשם, ביודעים, ומתוך דעה צלולה, כדי לבלום את נחשולי הטנקים שאיימו על המדינה. לוחמים שנענו ב'הנני' ושפעלו מתוך אמונה עמוקה וברורה שכך עליהם לעשות, וכי מוטלת עליהם החובה לעשות זאת גם במחיר היקר מכל - החיים. ומתוכם יותר מאלפיים ושלוש מאות מטובי הבנים, גם שילמו על כך בחייהם (ועוד יותר משלוש מאות בתקופת ההתשה עד אחרי פסח).
במקום להאיר את התופעה המופלאה הזו ולממדי הקדושה שהיא מבטאת, הסדרה נוטה לייצר טלנובלה של זוטות.
אגב, מסירות הנפש היא אחד הגורמים להיווצרות המהפך הזה. אחרי ארבעים ושבע שנים הגיע הזמן שנדע להעלות אותה על נס ולהוקיר את הלוחמים על פועלם.
נ.ב.
כולנו מחוייבים לזכור ולהעלות על נס את הסיפור של לוחמי מלחמת יום הכיפורים. סיפור של העוצמה הגלומה בעם הזה, מכל המגזרים, עוצמה שעמדה למבחן עליון, ובה הם עמדתו בגבורה. ידעו הדורות הבאים, ויכירו, ויתחנכו לאורם.
הסדרה 'שעת נעילה' מנסה לקרוץ לחולשות האנושיות ולצהיבות של טלנובלה . חוסר יכולת להבחין בגודל השעה וגודל האירוע. החמצה גדולה. במקום לנסות להציג את העוצמה להפוך הכל לסיפורי קטנטנות.
חיים של שליחות בעידן פוסט מודרני
הפרשה בחיי המעשה – פרשת וירא - הרב אליעזר שנוולד - תש"פ
הפניה האלוקית לאברהם בפרשת העקידה נענית ב'הנני'. "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם. ויאמר אליו: אברהם! ויאמר: הנני!" (בראשית כב א). גם הפניה של המלאך העוצר אותו מלשלוח ידו בנער נענית ב'הנני'. "ויקרא אליו מלאך ד' מן השמים ויאמר: אברהם אברהם! ויאמר: הנני! (בראשית כב יא).
קריאת 'הנני' של אברהם מבטאת נכונות מוחלטת להישמע לצו האלוקי גם כשהוא עומד במבחן הקשה ביותר לבן אנוש; מול האינסטינקט האבהי הבסיסי והרצון האנושי להמשכיות: "הנני לכהונה. הנני למלכות. הנני לשחוט. הנני להיהרג" (תנחומא הקדום). אמירת 'הנני': מילה אחת, רבת עוצמה ומשמעות:
"'הנני' – לכל שליחות, לכל פקודה, גם לקשה ביותר, לנעלה ביותר מטעם ההשגחה העליונה.
'הנני' לכל פקודה מאת ה', גם הקשה והנשגבה ביותר.
'הנני' – מיד וללא היסוס. ללא תנאי.
'הנני' – כולי, ללא שיעור וללא שיור.
'הנני' – בבחינה של התייצבות, מלאה, מוחלטת, לקריאת מלכו של עולם". (הרב בר שאול "מן הבאר", עמ' 23)
קריאת 'הנני' נגזרת מההבנה שלחיי האדם בעולם יש יעוד: "ימי החיים נתנו להוציא על ידם מן הכח אל הפעל בודאי איזה דבר ממשי" (עולת ראיה ח"א עמ' קה). וכן שקיימת התאמה בין היעוד לבין העיתוי שבו החיים מופיעים בעולם: "לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהי' צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות" (עולת ראיה ח"ב עמ' שנו).
כל מסכת חייו של האדם מכוונת למלא ייעוד, תפקיד גדול, ייחודי ואישי המתאים רק לו, היכול להתקיים רק בדור המסוים שבו הוא נולד. הבנה זו מעצבת לאדם את תודעת השליחות. שחייו לא נועדו רק כדי להפיק מהם תועלת אישית והנאה לעצמו אלא לממש את היעוד והשליחות.
מאברהם אבינו עלינו ללמוד על מקומה של השליחות בחיינו: "ומסתבר: "הנני" של אברהם אבינו הוא תורה לזרע אברהם לדורות עולם. אדם מישראל לפי כוחו, זמנו ומקומו, צריך לומר: "הנני" - לאשר נדרש ממנו לפי כוחו באותו זמן ובאותו מקום. "הנני" - לכל אשר ידרש לכלל ולפרט. לכל שליחות, אם נעימה ואם בלתי נעימה, אם קלה ואם קשה, אם של הפסד ואם של שכר. ורק מי שעונה "הנני" - לכל פקודה, זוכה לכבוד וגדולה (בראשית רבה, נה´) "הנני" - היא הדרך: דרך האדם בעולמו של הקב"ה." (הרב בר שאול "ריח מים" עמ' 47).
העידן הפוסט מודרני מאתגר את תודעת השליחות. הוא מערער על קיומה של 'אמת מוחלטת' מחייבת, ואין האדם כפוף אלא לרצונותיו, לתובנותיו הסובייקטיביות, לאינטרסים האישיים וליעדים שהוא מציב לעצמו, כאן ועכשיו. מאידך, 'שליחות' משמעה שיש משהו שנמצא מעל האדם, שיש בו אמת מוחלטת ומחייבת, והוא המצפן המכוון את היעוד של החיים.
הציבור הדתי מאמין בהשתלבות, במעורבות ובשותפות עם החברה הכללית בישראל. בשיח הפנים מגזרי של הציבור הדתי; במערכות החינוך, בתנועות הנוער, בישיבות ובאולפנות, במכינות ובמדרשות – קיים שיח חינוכי של 'שליחות'. גם בחברה הכללית יש מסגרות שבהם שיח זה קיים, בעיקר במסגרות הבטחוניות, במערכות החרום וההצלה, הבריאות, החינוך, הרווחה, במגזר השלישי של גופי ההתנדבות ועוד. אולם יש מסגרות שבהן שיח 'השליחות' פינה את מקומו לתפיסות פוסט מודרניות: להבלטת המוטיבציה ל'מימוש עצמי', לכדאיות, הישגיות ותחרותיות. שיח 'השליחות' עלול להתקבל שם בציניות ואף בלעג, כמושג ארכאי, תמים ולא רלוונטי. ויש שהיא יוצאת כשידה על העליונה ושוחקת את נושאי דגל השליחות שמתקשים למצוא את עצמם חריגים ויוצאי דופן.
מדרכו של אברהם עלינו ללמוד כיצד להמשיך ולהתמודד עם האתגר הגדול של תודעת השליחות בזמננו, לא רק שימורה אלא אף העצמתה, למרות הכל!