'גל שני' או הפנמת ה'שינוי'
הפרשה בחיי המעשה - לפרשת בלק - הרב אליעזר שנוולד - תש"פ
בלק מלך מואב חש מאויים ע"י עם ישראל הניצב על גבולו, וביקש לשכור את שרותיו של בלעם כדי שיסייע לו להתמודד עם האיום בצורה לא קונבנציונאלית, ע"י קללה. בלעם שנביא היה, פקפק באפשרות שהקב"ה יאפשר לו, אולם שנאתו ש'קלקלה את השורה' וגאוותו דרבנו אותו לנסות ולחפש דרכים עקלקלות, אולי תמצא פרצה, אולי יחול שינוי.
במעמד הראשון ב'בָּמוֹת בָּעַל': "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים. וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֶה יְדֹוָד לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי" (במדבר כב מא – כג ב).
חז"ל מצביעים על כך שלא בכדי הם בונים שבעה מזבחות ומקריבים 'פר ואיל במזבח', שכן הם מבקשים להתעמת עם עם ישראל ושורש כחם מהאבות: "'את שבעת המזבחות' - שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן אלא 'את שבעת המזבחות' אמר לפניו: אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כולן: אברהם בנה ארבעה (בראשית יב): 'ויבן שם מזבח לד' הנראה אליו' (שם): 'ויעתק משם ההרה וגו'' (שם יג): 'ויאהל אברהם וגו'' ואחד בהר המוריה. ויצחק בנה אחד (שם כו): 'ויבן שם מזבח וגו' ויכרו שם עבדי יצחק באר', ויעקב בנה שתים: אחד בשכם ואחד בבית אל. 'ואעל פר ואיל במזבח' - ואברהם לא העלה אלא איל אחד" (רש"י במדבר כג ד, וראה בר' כב , יג). בלעם ובלק ביקשו לומר שלא רק שערכו שבעה מזבחות כנגד מזבחותיהם של האבות אלא שאף הגדילו לעשות והוסיפו עוד פר על האיל של אברהם.
הנסיון הראשון לא צלח, ולא עוד אלא שהקב"ה הפך את הקללה לברכה. אולם בלעם לא היה מוכן להודות ולהפנים שאין לכך סיכוי. הוא ראה בכך 'גל' שנכשל. ולכן הוא ובלק ניסו להתמודד ב'גל שני'. הם חוזרים בדיוק על אותה מתכונת: שבעה מזבחות ופר ואיל במזבח, שמא סברו שאם רק ישנו את המקום רק ממקום אחר התוצאה תשתנה, ועל כן הם פונים ל'שְׂדֵה צֹפִים': "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לְךָ נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם. וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וַיִּבֶן שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" (במדבר כג יג - יד).
אולם גם נסיון זה הוביל לאותה התוצאה. ועדיין הם לא נואשו וסברו שאולי יצליחו ב'גל שלישי', והם חוזרים בדיוק על אותה מתכונת: שבעה מזבחות ופר ואיל במזבח, שמא סברו שאם רק ישנו את המקום תשתנה התוצאה. ועל כן בלק לוקח את בלעם ל'רֹאשׁ הַפְּעוֹר' וגם שם נשמר אותו הדפוס שבעה מזבחות והקרבת פר ואיל במזבח: "וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם. וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִם. וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר אָמַר בִּלְעָם וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" (במדבר כג כז – ל). רק כאשר גם 'הגל השלישי' נכשל הם נאלצו לקבל את הדין ולהכיר בכך שהדבר חסר סיכוי.
מגפת הקורונה נפלה על העולם בהפתעה, כרעם ביום בהיר. וירוס קטן ובלתי נשלט השבית את העולם הפוסט מודרני ושבש את התנהלותו. כאנשים מאמינים אנו מאמינים שה'וירוס' המקרוסקופי אינו מנהל את עצמו. הקב"ה מנהל את עולמו ולעיתים בצורה מפתיעה ומטלטלת. המגפה תפסה את העולם, חסר אונים, דווקא בשעה שהיה נדמה לו שהצליח לממש את החלום על 'מגדל בבל' גלובלי אחד גדול. בשעה של שגשוג, כשהיה כל כך בטוח בעצמו וביכולתו לנהל את עצמו על פי הסדר העולמי וההתנהלות הכלכלית הגלובלית שהוא התווה לעצמו, ובכלים המשוכללים שהוא פיתח לעצמו. הוירוס הזעיר פגע בבטחון העצמי הקיומי של האנושות ביכולתה הרפואית להגן על עצמה ולהתמודד עם מחלות ואיום על החיים. הוא קרקע באחת את המערכת האדירה והמשוכללת של הניידות האוירית שעליה היתה גאוותו, שהפכה את העולם לכפר גלובלי קטן שאין בו בידול של מסגרות אתניות, תרבותיות וכלכליות. הוא פגע בכלכלה הגלובלית ובענפי כלכלה שונים שאינם יכולים להתקיים איתו בכפיפה אחת. בכך הוא מאיים על מרכיב נוסף בקיום האנושי האישי - הפרנסה. הוא מאיים ישירות על המגמה התרבותית שהתפתחה במשך שנים - של יציאת האדם מעצמו וממסגרותיו הבסיסיות הגרעיניות - הבית והמשפחה אל המרחב הפתוח הלא מוגדר והלא מחייב, שאין בו גבולות ואין בו אינטימיות ומרחק בין המעגל הפיזי האישי לבין המעגלים של הזולת.
בשלב הראשון הוא התקבל בהכחשה. אולם הנסיון להתעלם ולהמעיט מקיומו ומהשלכותיו הביא לאבדן חייהם של מאות אלפים ברחבי העולם. וחייב את קברניטי העולם להכיר בכך שאין ברירה וצריך להתנהל אחרת, על פי תכתיבי הנגיף.
הנגיף אילץ את האנושות לקבל על עצמה, בדלית ברירה, תוך זמן קצר, 'סגר' ובידוד בתוך התא הגרעיני המשפחתי, קרקוע הניידות האוירית, והשבתת המערכת הכלכלית המקומית והגלובלית במתכונתה הקיימת.
האנושות מצאה את עצמה ברעידת אדמה קיומית משנה סדרי עולם. בהסטוריה הקרובה במאה הקודמת היא חוותה רעידות אדמה שכאלה רק בעקבות מלחמות העולם. אולם היא לא רצתה לאפשר לעצמה להגיע למסקנה שהיא עם כל עוצמתה שבויה ביד נגיף מיקרוסקופי, ושיש כאן תופעה המחייבת שינוי סדר עולמי מן היסוד ושינוי התנהלות תרבותית. לכן היא כינתה את המגפה בשם 'גל' מתוך תקוה שלאחר תקופה מוגבלת שהיא תגזור על עצמה את השינוי המתבקש ותשבית את הסדר הקודם ה'גל' יחלוף והיא תוכל לחזור לשגרה הקודמת, המוכרת. משההשבתה הזמנית אכן שיפרה את המצב האנושות סיפרה לעצמה הש'הגל' חלף וביקשה לחזור לשגרה הקודמת. אולם המציאות טפחה על פניה, והמחיר בנפש חזר לעלות. עדיין קשה לאנושות להשלים עם השינוי הכפוי ובמקום להודות בו היא מכנה את המצב כ'גל שני', למרות שמאומה לא השתנה מה'גל הראשון', ושעצם הדיבור על 'גל שני' הוא שיקוף של הקונספציה שמסרבת להכיר בעובדה הכואבת שחל כאן שינוי דרמטי והוא אינו 'גל שני' חולף אלא 'גילוי של השינוי' שנמצא כאן כדי להשאר.
מציאת פתרון רפואי שינטרל את הנגיף בצורה אפקטיבית יקח שנים! ובינתיים. בשלב כזה או אחר האנושות תאלץ להגיע למסקנה הכואבת שהיא כל כך לא רצתה להגיע אליה, שאין לה ברירה אלא להסתגל לשינוי דרמטי שמוכתב ע"י הנגיף. שהנגיף הוא כאן כדי להשאר, לעוד זמן רב, והתעלמות מקיומו או נסיון להמשיך לשמר את הסדר העולמי הקודם תעלה לאנושות בקרבנות רבים. לאנושות קשה לקבל שינויים כל כך דרמטיים ולראות בסדר הקיים שהיא כל כך עמלה על יצירתו כלא רלוונטי יותר ולהבין שבטווח הנראה לעין מה שהיה הוא כבר כנראה לא מה שיהיה. שמתחיל עידן חדש של סדר עולמי חדש. האנושות תאלץ לגזור על עצמה סייגים ומגבלות, ותאלץ להפוך את התקשורת הבין אישית והתעסוקתית ואת תרבות הפנאי לוירטואלים יותר, אישיים ולא המוניים, ופחות במגע וקירבה אישית.
מי שיקדים להכיר בכך וישכיל להפנים את ההשלכות של השינוי יטיב את גורלו. ומי שינסה להשלות את עצמו שזהו 'גל' חולף, ושיש לנקוט צעדים זמניים ולחזור לסדר הקודם עלול לשלם מחיר כבד ולהווכח שאחרי 'גל ראשון' יש שני ושלישי ורביעי.
התא המשפחתי והצניעות כאידיאל
פרשה ומימושה – בלק - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
ה'ברכות' של בלעם שבפרשתנו הינן מקור מרתק להתחקות אחר כוונותיו המקוריות: "מ'ברכותיו' של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו" (סנהדרין קה ב). ניתן ללמוד מהם מה רצה לקלל כדי למלא את בקשת בלק. ומה היו ה'יעדים האסטרטרטגיים' הלאומיים של עם ישראל שאותם סימן ב'בנק המטרות' שלו. זוהי תמונת ראי המשקפת עבורנו את החוזקות והתורפות של עם ישראל שזיהה בלעם כמתבונן מהצד.
אחד היעדים היה ה'אהלים' וה'משכנות': "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". בלעם נושא את עיניו ומבחין בסידור החריג של מחנה ישראל; במקום שכל פתחי האהלים יופנו פנימה, למרכז המאהל: "ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה שלא יציץ לתוך אהל חבירו" (רש"י כד ב). הוא מזהה שהאהלים המשפחתיים של ישראל במדבר, מקבלים תשומת לב מיוחדת, כמסגרת שבה מתייחד התא המשפחתי היהודי היחודי: "עד שהן במצרים עבדו אלילים ואעפ"כ לא היו פרוצין בעריות שנאמר 'גן נעול' וגו'. ובשעה שירדו למצרים היו צנועים כל אחד ואחד בתוך אהלו שנאמר: 'איש וביתו באו', לא ראובן היה מביט באשתו של שמעון ולא שמעון באשתו של ראובן, אלא כל אחד באהלו צנוע. ואפילו כשהיו ששים רבוא במדבר כך היו צנועים. ולא היה אחד מהם פותח פתחו כנגד פתחו של חברו. כיון שצפה בלעם וירא ישראל שוכן לשבטיו, התחיל משבחן מה טובו אהליך יעקב" (ילקוט שמעוני במדבר רמז תשעא).
"בלק שאל: איך אתה רואה את העם מראש הפעור, מה יחסו לצניעות ולמוסריות של המינים? וכו'. התשובה היתה: "מה - טובו": לא "מה יפו" אלא "מה - טובו"; "בתיך" מתאימים לחזון המוסר ולטובה האמיתית של אומה, וכו'. כל בית וכל ענף משפחה מעביר אל הדור הבא את ברכת השלום הגופני, הרוחני והמוסרי. וכו'. את נועם הרוחניות העדינה והאצילה עם האומץ וכח העמידה" (רש"ר הירש במדבר כד ה).
בלעם ראה בתא המשפחתי של עם ישראל יעד אסטרטגי, 'מולקולת יסוד' שממנה מורכב החוסן החברתי והלאומי, הנובע ממקור יחודי של 'קדושה' וביקש לתקוף אותו ולקעקע את עוצמתו. אלמלא שהקב"ה אילצו להפוך את הקללה לברכה.
בסופה של הפרשה, משלא עלה בידו לפגוע בעם ישראל באמצעות קללה, הציע בלעם להשתמש באמצעי פיתוי חילופי ציני ונבזי: "לכה איעצך וגו'. אמר להם: אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא וכו'. בוא ואשיאך עצה עשה להן קלעים והושיב בהן זונות וכו'" (סנהדרין קו א). ה'עצה' נחלה 'הצלחה': "וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב" (במדבר כה א), היה זה 'פיגוע אסטרטגי' רב נפגעים: "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף" (שם ט), ובתוכם נשיא בישראל. אירוע שגרם למשבר נוראי.
אנו מבקשים ללמוד מהפרשה על הגישה היחודית של היהדות לצניעות ולמערכת היחסים בין המינים. ועל הסטנדרטים הגבוהים של הצניעות שהיהדות מבקשת לעצב בתוכה.
האנושות מכירה ביצר המשיכה הטבעי שבין המינים, ובכח השפעתו. היא ביקשה לנתב אותו ליעדו; להקמת תא משפחתי ולשימור הקיום האנושי. וקבעה כללי מוסר וצניעות ליחסים בין המינים ולבידול המסגרת המשפחתית. את חלקם עיגנה בחוק.
האדם "נזר הבריאה", נברא "בצלם אלקים" ו"מותר האדם מן הבהמה". אולם יצרו עלול לגרום להתייחס לזולת כ'אובייקט' לסיפוק יצר נמוך, להאפיל על סגולותיו האישיות ולהוזיל את ערכו. האנושות חשופה לניצול הציני של החולשה האנושית מול היצר, ולהפיכתו לכלי בידי גורמים אינטרסנטיים – מסחריים ואחרים לשם קידום אינטרסים מסחריים או אינטרסים אפלים.
ישנן שתי רמות: א. צניעות פונקציונאלית - מערכת כללים של איפוק, כיבוש היצר, מחסומים ואמצעי זהירות, שנועדו למנוע מהאדם נפילה ברשתו של היצר, וכשלון בפריצת גדרי הצניעות. היא כוללת כללי התנהגות בין המינים בחברה, במגע, בלבוש, ובאיסור יחוד, וקביעת טווחי בטיחות כדי לנטרל פיתויים וגירוי יצרים, בבחינת: "אין אפוטרופוס לעריות" (תוספתא כתובות א ט).
לדידה, כללי הצניעות בין המינים בחברה, בלבוש, באיסור יחוד, הם סוג של העמדת מחסומים וגבולות ליצר, וקביעת טווחי בטיחות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ולנטרל פיתויים וגירוי יצרים. זוהי זוית מבט הרואה את כללי הצניעות כסוג של התמודדות עם חולשה.
ב. 'צניעות כאידיאל'. רמה גבוהה יותר של התייחסות לצניעות. מתוך גישה פוזיטיבית ולא מגננתית – שרואה ערך בעיצוב יחס מכבד ואצילי ל'צלם האלקים' שבאדם, ולסגולותיו. ומציבה סטנדרטים גבוהים של אצילות, עדינות וכבוד מירבי ביחסים שבין המינים. שכן יש בין המינים פוטנציאל ליצירת קשר נאצל וקדוש של זוגיות והקמת תא משפחתי שבמסגרתו מתאפשר הדבר הנאצל והקדוש ביותר שהאדם יכול להעניק, יצירת חיים חדשים והולדה.
הצניעות כאידיאל היא אסטרטגיה כוללת. היא מבקשת להתנהג לפי כללי התנהגות מכבדים שיבואו לידי ביטוי דווקא מתוך יצירת מרחק מרחק מכבד. מרחק שאינו 'הדרה' אלא 'האדרה'.
על פי גישה זו כללי הצניעות הם כללי התנהגות שנועדו לכבד את בן המין השני ע"י יצירת 'מרחק מכבד', ממגע וקירבה, בדומה ליצירת 'מרחק מכבד' מאנשים רמי מעלה בעלי תפקיד יצוגי שיש לכבדם. מכך גם נגזרת עליית סף הרגישות, והקניית משמעות לניואנסים עדינים ביחסים שבין המינים ולמשמעותם, בדומה לתחומים דומים שבהם ככל שמדובר באיכות גבוהה יותר כך יש תשומת לב לניואנסים עדינים יותר.
מנקודת מבט זו היחס לצניעות בלבוש לא חושפני באה מתוך כבוד ל'צלם האנוש' ולא רק כמניעה מגירוי. (ככל אירגון המכבד את עצמו שקובע לעובדיו קוד לבוש יצוגי מכבד, ולא חושפני. ובדומה לאירועים מכובדים שבהם יש ציפיה שהמשתתפים בו יתלבשו בלבוש מכבד שיהלום את האירוע).
הקידמה האנושית התרבותית הכירה בערכו הנאצל של האדם וביקשה לבטאו בלבוש מכבד. לעומת השבטים הפרימיטיביים נעדרי התרבות שחיו בג'ונגל והיו לבושים בלבוש מינימאלי.
על פי גישה זו גם ההקפדה על הלכות יחוד שמייחסים משמעות אינטימית ליחוד שבין המינים, הם ביטוי לסטנדרט גבוה של הרחקה מכבדת ולא רק כחשש מכשלון שעלול להיווצר בשל כך. (כדוגמה לא כל אחד יכול לשבת לכוס קפה עם ראש הממשלה).
סוג זה של צניעות יחודית זיהה בלעם בעם ישראל במבטו החד, כשצפה על מחנה ישראל. וזה מה שאילץ אותו לברך "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!"