ניצול הזדמנויות והחמצתן
הרב אליעזר שנוולד - הפרשה בחיי המעשה – אחרי מות – פסח שני– ל"ג בעומר- תשפ"א
מה מתוק הטעם של ניצול הזדמנות שנקרתה לפתחנו, כמה סיפוק הוא ממלא את לבנו, במיוחד אם מדובר ב'הזדמנות פז' – חד פעמית, שלא תחזור על עצמה, שהביאה לנו תועלת מרובה. מאידך, כמה חמוץ הטעם וכמה תסכול נגרם כתוצאה מהחמצת הזדמנות, במיוחד כשמדובר על הזדמנות שלא תחזור על עצמה, וגרמה לנו הפסד גדול. פעמים שאנו מייסרים את עצמנו על ההחמצה ולא סולחים לעצמנו.
לא רק בחיי היחיד מזדמנות הזדמנויות שמנוצלות או מוחמצות, גם בחיי הציבור וברמה הלאומית ישנן הזדמנויות. יש שהן מנוצלות ויש שהן מוחמצות, צל"ש או טר"ש, 'ברכה לדורות' או 'בכיה לדורות'. מכאן חשיבותו של התזמון והעיתוי לכל דבר: "לכל, זמן; ועת לכל-חפץ, תחת השמים" (קהלת ג א).
בשל כך, כאשר נקרית בפנינו הזדמנות לקיים מצוה עלינו לנצל את ההזדמנות ולהזדרז לקיימה לבל נחמיצנה. "ושמרתם את המצות" – "אל תקרא כן, אלא 'ושמרתם את המצוות', כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד". (מכילתא שמות יב יז). ומכאן נובע הכלל ש"אין מעבירין על המצוות" - הפוגע במצוה לא יעבור ממנה, ונפקא לן במכילתא מ: 'ושמרתם את המצות' ,קרי ביה 'את המצוות' - לא תמתין לה שתחמיץ ותיישן" (רש"י יומא לג א).
השבוע יחול 'פסח שני'. זהו מועד מיוחד ונדיר שמאפשר 'הזדמנות שניה' ו'מועד ב'' למי 'שהחמיץ' את מועד א' של קרבן הפסח, משום שהיה טמא או בדרך רחוקה. (גם אם ישנם הבדלים באופן הקיום בין שני המועדים).
גם מנהגי האבלות של ספירת העומר, שאנו עתידים לסיימן השבוע בל"ג בעומר, נובעים מהאבילות על החמצת הזדמנות לאומית הסטורית. מורנו הרצי"ה קוק זצ"ל באר בהרחבה את הקשר בין האבילות על מות תלמידי רבי עקיבא וכשלון מרד בר כוכבא. (שיחות הרצי"ה ל"ג בעומר). המרד יצר הזדמנות: "שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח! ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח! עד שנהרג בעונות" (רמב"ם מלכים יא ג). רבי עקיבא מנהיג הדור איתר הזדמנות היסטורית של גאולה ועצמאות מדינית, ותמך במרד, ובבר כוכבא, אולם בני דורו לא היו ראויים והחמיצו את ההזדמנות ההסטורית. "וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, וכו'. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות סב ב). המרד נכשל. ומכאן הבכיה והאבלות לדורות בימי הספירה.
בימים אלה, בני גילנו נזכרים גם ב'שלושת שבועות ההמתנה' הדרוכה, בין יום העצמאות בשנת תשכ"ז בה הכריזו אויבנו על יציאה למלחמה ל'מלחמת ששת הימים'. מבחינה צבאית היתה כאן דריכת קפיץ של העוצמה הצבאית, וכשנוצרה ההזדמנות ושעת הכושר היא הפכה לאגרוף מחץ צבאי ולנצחון חסר תקדים, שהביא למפנה היסטורי בתולדות מדינת ישראל.
עקרון זה מצוי גם בפתיח של פרשתנו: "וידבר ד' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בְּקָרְבָתָם לפני ד' וימותו. ויאמר ד' אל משה: דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות וגו'" (ויקרא טז א-ב) המפרשים שאלו על פשרו של הדיבור הכפול 'וידבר', 'ויאמר' באיסור הכניסה לקודש הקדשים, ומדוע הציוי על עבודת יוה"כ בא בהקשר של מות שני בני אהרון?: "שיפלא מה שכתב: 'וידבר אל משה'. ולא ידענו מה היה הדיבור?"(מלבים שם). "צריך לדעת מה נאמר לו בדיבור זה (הראשון א.ש.). ב' לאיזה ענין ישמיענו הכתוב היות דיבור זה 'אחרי מות שני בני אהרון' וכו'?" (אור החיים שם).
ובתורת כהנים עונה במשל: "אין אנו יודעים מה נאמר לו בדיבור הראשון?! היה רבי אלעזר בן עזריה משלו משל למה הדבר דומה: לחולה שנכנס אצלו הרופא, אומר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב! בא אחר ואמר לו: אל תאכל צונן וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני! זה זרזו יותר מן הראשון! (תו"כ שם וברש"י כאן). "ונראה כי רבי אלעזר בן עזריה לא לקושיא זו נתכוין, אלא על קושיא אחרת בא לתרץ, והיא מה שהקשינו: למה איחר ד' לצוות מצוה זו לאהרן עד עתה? והיה מושלו לרופא וכו', שהרופא המזרז הרבה הוא שאומר כדרך שמת פלוני, וכמו כן עשה רופא ישראל שהמתין עד שמתו בניו כדי לזרזו ביותר, ומביא התנא דברי רבי אלעזר בן עזריה לתרץ גם קושית כפל הדיבורים וכו'" (אור החיים שם).
'מות שני בני אהרון' 'זימן' את ההמחשה לחומרת הכניסה בכל עת לקודש. והיא אשר קבעה את עיתוי הצווי והקשרו.
בשבוע הקרוב אנו יוצאים לקמפיין גיוס המונים שנועד לאפשר לנו להשלים את בנין בית המדרש שלנו. נוצרה לנו הזדמנות מיוחדת 'להשלים את הבנין' ואנו תפילה שהקב"ה יסייע בידינו לנצל את ההזדמנות ושהיא לא תוחמץ. ו'שבורא עולם בקנין, ישלים זה הבנין".