אמונה ותקוה – אל מול חששות ודאגה
פרשה ומימושה – לפרשת תזריע מצורע – ר"ח אייר יום הזכרון ויום העצמאות – תשפ"ג
הרב אליעזר חיים שנוולד
יום הזכרון ויום העצמאות השבעים וחמש שיחולו בשבוע הקרוב, מתחברים עם פרשת השבוע תזריע-מצורע ועם ראש חודש אייר שחל בשבת.
השנה, בהתקרב יום הזכרון ויום העצמאות מהולה התכונה לקראתם בהרבה דאגה וחששות, לאן מועדות פניה של המדינה, 'ראשית צמיחת גאולתנו'?! תחושה שהיא נמצאת על פרשת דרכים גורלית.
דאגה וחששות לקראת יום הזכרון, האם הוא יעבור כבשנים עברו?! בהילה של כבוד, הוקרה וקדושה לנופלים שמסרו נפשם על הארץ והגנת עם ישראל, ומתו מות קדושים, או שיהיו כאלה שינסו לרתום את ה'שכול' למאבק הפוליטי, ויעשו פרובוקציות במהלך הטכסים הממלכתיים כדי לפגוע בהם, וליצור דלגיטימציה פוליטית לנבחרי הציבור שייצגו את העם שבשמו הנופלים יצאו למשימתם. ומה כל זה עלול לגרום לתחושת השליחות הממלכתית של חיילי צה"ל בסדיר ובמילואים?! כבן למשפחה שכולה וכמפקד בצה"ל אני חש זאת היטב.
התכונה לקראת יום העצמאות, גם היא מהולה בדאגה וחששות לקראת הבאות. הציבור נושא עיניו לשמי התכלת המכסים את הארץ בחשש מפני עננים מדאיגים שיכסו אותם. יום העצמאות, הוא יום ההודיה על הנס הגדול של הקמת מדינת ישראל, וקיומה. על שזכינו לחיות בתקופה הסטורית. להיות חלק ממהלך היסטורי עצום בחיי העם היהודי לדורותיו.
להודות על נס קיבוץ הגלויות לאחר אלפיים שנות גלות שבה עם ישראל היה מפוזר בכל ארבע קצוות תבל, והתקבץ והתאחד למדינה אחת בארץ ישראל, לעם אחד על כל מגזריו ושבטיו, כהבטחת נביאי ישראל. עתה יש המנסים לפורר אותו מבפנים, לאיין את ההישגים הנפלאים שהושגו בשבעים וחמש שנות עצמאותו, ולערער על הלגיטימיות של נבחריו.
להודות על הנס הגדול שעם ישראל זכה להקים את צה"ל, כח המגן היחיד שמאפשר לו להגן בס"ד על בטחונו. לאחר אלפיים שנים שגורלו היה נתון בידי זרים, ולא יכל להגן על עצמו. ועל הנצחונות הגדולים להם זכינו במהלך שנות קיום המדינה, במלחמת קיומנו שלא הסתיימה עדיין. עתה דאגה מהעתיד, האם רוחות הסרבנות לא יפגעו באחדותו ויכרסמו בכוחו ובהרתעתו?! כשמסביב התמנון האיראני זומם ללפות את מדינת ישראל במלחמה רב זירתית, ולאיים על קיומה בנשק גרעיני.
האמת היא שזו לא הפעם הראשונה מאז הקמת המדינה שהחגיגות היו מהולות בדאגה ובכאב. הדאגה היא אחת מהכלים האנושיים הרגשיים שנועדו כדי להידרך אל מול אתגרים, איומים וסכנות. כדי לא להיות שאננים. הדאגה אמורה לגרום לנו להשתדל, לפעול ולעשות, להשקיע מאמצים כמיטב היכולת האנושית, הפרטית והציבורית. במקביל יש להרבות בתפילה לקב"ה שהמאמצים ישאו פרי. אולם בדאגה ובחשש יש גם מרכיב רגשי מנטרל, שפוגע ביכולת לייצר אנרגיות נפשיות ממריצות. היא לא מאפשרת לשמוח מכל הלב ולהתלהב ממה שיש, למרות שהוא הרבה יותר ממה שהיה לדורות הקודמים. כבן לניצולי שואה אני חש זאת היטב.
האמונה היא מרכיב רגשי נפשי שנובע מעומק הנשמה שמאזן את הדאגה והחשש. היא נותנת לאדם תעצומות נפש. האמונה שהתהליך ההיסטורי העצום שאנו מצויים בו אינו תלוי רק במאמצינו האנושיים, הוא גדול מאתנו, יש בו מהלכים אלוקיים רחבי היקף. האמונה שלמדנו בבית המדרש ממו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שמהלך זה לא לחינם, הוא 'ראשית צמיחת גאולתנו' ולא 'מעשה שטן', כגרסת 'נטורי קרתא'. עליו יש להודות ובו יש לשמוח ולשאוב תעצומות נפש אל מול האתגרים והסכנות. האמונה בקב"ה גם מאפשרת לראות באתגרים קשים הזדמנויות להתחדשות ולהתקדמות בתהליך.
בראשית המאה הקודמת אימצה התנועה הציונית את המנון 'התקוה': "עוד לא אבדה תקוותנו", "להיות עם חופשי בארצנו". מרן הרב קוק זצ"ל שתרם תרומה חשובה ביותר לציונות, סבר שעדיף היה במקום 'התקוה' כביטוי למאווי הדורות, להשתמש במונח היהודי השורשי והעוצמתי 'האמונה', והציע כהמנון את: "לָעַד חַיָּה בִּלְבָבֵנוּ הָאֱמוּנָה הַנֶּאֱמָנָה, לָשׁוּב לְאֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ עִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה וכו'". עם ישראל בחר ב'תקוה'. כיום נדמה שאל מול האתגרים המאיימים עלינו אנו נזקקים גם להעצמה של 'האמונה'.
ראש חודש, ענינו חידוש והתחדשות המביאים עימה גם תעצומות נפש חדשות. פרשת תזריע פותחת במבט היהודי היחודי על הריון ולידה מחודשת, "אשה כי תזריע וילדה וגו'". בכל לידה מחודשת יש שמחה גדולה והודיה לקב"ה על ההופעה הניסית המופלאה של חיים חדשים, אולם גם דאגה וחשש, מה יהיה עתידם של אלה שזה עתה נולדו. החששות עלולות לפגוע בתהליך הגדילה הבריאה. נדרשת אמונה גדולה והרבה סבלנות. תפילות ביחד עם עשיה מתבקשת.