עצמאותנו בארצנו תלויה בברור זהותנו

ובמחיר שאנו מוכנים לשלם על קיומנו

לעלון בית הרב קוק זצ"ל יום הזיכרון ויום העצמאות - תשפ"ה

הרב אליעזר שנוולד – ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין 

בתקופת ימי הזיכרון וימי "אתחלתא דגאולה", אנו מציינים את התחנות העיקריות בתהליך שיבת ציון השלישית –מהחורבן לתקומה, ומן הגלות לברור הזהות המקורית של מדינת היהודים. מלחמת שמחת תורה תשפ"ד מהווה תחנה נוספת, כואבת ומטלטלת, ברצף האירועים הללו.

צעקות ה"איטבח אל-יהוד" הרצחניות, שהדהדו בבוקר שמחת תורה בקיבוצי העוטף, במושבים ובערים, שימשו פסקול למעשי התופת השטניים – טבח, אונס ושבי שביצעו מחבלי חמאס. את כולם הם כינו "מתנחלים". האוזן הישראלית הקולקטיבית שמעה את הקריאות, והמסר היה חד-משמעי: הם הבהירו מה מניע אותם ומהם שורשי הסכסוך.

הכניסה לבתי העזתים במהלך הלחימה חידדה זאת אף יותר – כמעט בכל בית נמצאה תמונה של כיפת הסלע שבראש הר הבית, המבטאת את יעדם: ירושלים. לכן קראו למלחמה "מבול אל-אקצא". שורשי הסכסוך אינם לאומיים או טריטוריאליים – אלא דתיים ותרבותיים. עפ"י דתם, אין הם יכולים להשלים עם שלטון יהודי בארץ הקודש ובירושלים.

המלחמה חידדה – גם לאלו שעד כה התקשו לקבל זאת – כי יסודה של הלאומיות והציונות נעוץ בזהות היהודית של המדינה. אי אפשר להתכחש לכך. אויבינו, הפועלים להשמדתנו, חוזרים ומזכירים זאת לנו שוב ושוב. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ייחודית, והזהות היהודית היא שמאחדת את כולנו – כל אחד על פי דרכו – ונותנת לנו משמעות משותפת, חזון, ותעצומות נפש להתמודד עם האיומים סביבנו ולשאת במחיר הקיום של אומתנו.

בראשית עלייתו של עם ישראל על במת ההיסטוריה כבר נקבע ייעודו המיוחד: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט ו'), "ואנשי קודש תהיון לי" (שמות כ"ב ל'). מרן הרב קוק זצ"ל ביאר זאת כך: "ישנם בעולם חסידים, פילוסופים, אנשי קודש ואנשי אלוהים, אבל אין בעולם אומה, שנשמתה העצמית לא תוכל להשתלם כי אם על פי המגמה של האידיאה האלוהית העליונה בעולם – כי אם ישראל" (אורות התחיה, ב').

לשם כך, על עם ישראל להיות עצמאי בארצו ולא נשלט על-ידי אחרים – ועל כך הוא משלם מחיר כבד, בחיי מיטב בניו.

ייעוד זה הוא משימה תובענית – הן ליחיד והן לאומה. רק עם ישראל היה מוכן לשאת את עולו מכל העמים, לעמוד בהר סיני ולקרוא: "נעשה ונשמע!" רק הוא היה מוכן להניף ברמה, קבל עם ועולם, את הדגל האידאי, האמוני והמוסרי: "כי קדוש אני, ה' אלוקיכם". קדושה זו היא תובענית כלפי פנים – אינה מתנשאת, ואינה תירוץ לעריצות כוחנית או לכפייה מיסיונרית, כפי שקרה בעמים אחרים. היא באה לתרום לאנושות, ולא לקחת ממנה – ללא הבדל. זהו יסוד שונותו של עם ישראל מכל העמים, ומכאן גם נולד הקונפליקט: "למה נקרא שמו סיני? שירדה ממנו שנאה לעובדי כוכבים – שהן מקנאין את ישראל בתורתן" (מדרש לק"ט, שמות י"ט י"ח).

קנאה זו מתבטאת גם ברצון לשנות את המשוואה – ולפעול בקנאות: "קינאונו העכו"ם כולם על דתנו קנאה גדולה, וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה, ורצונם להילחם בד' ולעשות מריבה עמו – ואלוהים הוא, ומי יריב לו" (אגרת תימן לרמב"ם).

ההתנגדות לעם ישראל ולדתו נובעת ממה שהם מייצגים – את הנוכחות האלוקית, הטרנסצנדנטית והקדושה בעולם.

בימים אלו, בהם אנו מעלים על נס את מאבקנו לעצמאות בארצנו, אנו מבינים כי עצמאותנו תלויה בבירור זהותנו – ובנכונות לשלם את המחיר הכרוך בקיומנו.