בפרשתנו נפרד משה רבנו מעם ישראל סמוך לפטירתו. עם ישראל נמצא ערב הכניסה לארץ ישראל. משה רבנו חוזר ומדגיש את החובה להשלים את משימת ירושת הארץ, בהנהגתו של יהושע. משה מצווה ומחזק את רוח העם: "חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם, כי ד' אלקיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך". (דברים לא ו). צווי זה דומה לדברי החיזוק של הכהן משוח המלחמה, לפני היציאה לקרב: "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם וגו'. והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם, ואמר אליהם: שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם". (דברים כ א). האונקלוס תרגם את כפל לשונו של משה: "אל תיראו ואל תערצו":"אל תחת ואל תתבר". הנצי"ב מפרש על פיו שיש כאן שני סוגים של מצבי משברי בקרב שעלולים להביא לתבוסה כללית: "הערצה הוא שבירת הגדוד שמוסרים עצמם ביד האויב. וכו'. ומחיתה הוא שבירת הלב בפני עצמו". (העמק דבר כאן). כלומר פחד פסיכולוגי של הלוחמים, וסכנת שבירה וכניעה של אחת היחידות שמוצאת עצמה במצב חסר סיכוי בקרב.
האיסור לפחוד בקרב הוא אחד ממצוות הלא תעשה שבתורה (סהמ"צ לרמב"ם ל"ת נח). אולם הוא מעלה שאלה: האם התורה דורשת מהלוחם להתכחש לתחושותיו הטבעיות? הרי הפחד נובע מאינסטינקט טבעי של הרצון לחיות, החשש מסכנת אבדן החיים, מגורל המשפחה, ומפני הלא נודע. התורה לא ניתנה למלאכי השרת?! לפחד גם יש תועלת חיובית שכן הוא מביא את הלוחם לדריכות זהירה לבל יהיה שאנן ויחשוף את עצמו לסכנות מיותרות.
התורה אינה אוסרת פחד טבעי. אלא את החלשת המוטיבציה ללחימה ע"י יצירת פחד מלאכותי, מתוך עיסוק יתר במחשבות על הלא נודע, ומהעצמת האיום והסכנה הנשקפת מהאוייב בצורה לא פרופורציונאלית. מאידך האמונה והביטחון בד' ובעזרתו מצמצמים גם את הפחד הטבעי. (הרמב"ן).
הכהן משוח המלחמה מחזק את הלוחמים, ברמה הטקטית, לבל יפחדו: "כי ד' אלקיכם ההולך עימכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם". (דברים כ ד). הציוי של משה רבנו בפרשתנו מכוון גם לאיסור הפחד ברמה האיסטרטגית, בקרב המנהיגות הלאומית ומקבלי ההחלטות. המלחמה לכיבוש הארץ עתידה להעמיד אתגרים רבים ודילמות בפני המנהיגות. הם ידרשו לשיקול דעת והערכת סיכונים מידתית ואחראית. מצד אחד לא להיות שאננים או לקחת סיכונים מיותרים ומצד שני לא לייצר פחד מלאכותי ע"י העצמת האיומים והסכנה הנשקפת מהאוייב בצורה לא פרופורציונאלית, או מהערכת חסר של היכולת של עם ישראל להתמודד עם האתגר הביטחוני. או מאי התחשבות באפקט של רוח הלחימה שהוא מכפיל כח. "הפחד הנפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות, בחתירחו אשר יחתור מתחת לאשיותיהן להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי. מקור כל חולשה וכל רפיון חמרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו ; הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקף אצבע להצלתו, שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע. וכו'. ולפי מה שיגדל כשרונו של אדם להבין ולהשכיל, כן הוא גדול פחדו המדומה מפעולות המחשבה".(הרב קוק זצ"ל עקבי הצאן עמ' קיט)
גם כאן מחזק משה את רוחם: "כי ד' אלהיך הוא ההלך עמך לא ירפך ולא יעזבך".
יצירת פחד והעצמתו ע"י לוחמה פסיכולוגית, באמצעים מלאכותיים, שאין להם בסיס עובדתי, היא אחד מהדרכים להכריע את הקרב. התורה מצווה לייצר משקל נגד שינטרל את הלוחמה הפסיכולוגית: "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו - ד' אזהרות כנגד ד' דברים שמלכי העובדי כוכבים עושין: מגיפין בתריסיהם כדי להקישן זה לזה כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדן וינוסו, ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם, ותוקעין בשופרות ומיני משמיעי קול".
אל ירך לבבכם - מצהלת סוסים, אל תיראו - מהגפת התריסין, ואל תחפזו - מקול הקרנות, ואל תערצו - מקול הצווחה". (רש"י דברים כ ג).
גם ברמה האיסטרטגית יש אפשרות לייצר לוחמת תודעה. כזו שתפגע בחוסן הלאומי ובכח העמידה. שתערער את האמונה בצדקת הדרך, ובתוחלת של המלחמה כדי לממש את היעדים האיסטרטגיים., תפגע במוראל של החברה, תטפח רגשות אשמה על פגיעה בבלתי מעורבים. גם כאן חובה על המנהיגות לייצר משקל נגד שינטרל את מאמצי לוחמת התודעה ע"י חיזוק ערכי והעצמת התודעה הלאומית.