התייצבות יהודית מול אתגרי הזמן

הרב אליעזר שנוולד - הפרשה בחיי המעשה – נצבים – ראש השנה - תשפ"ב

ראש השנה בפתח. זמן לחשבון נפש ולהגדרת יעדים לשנה הבאה. גם לחשבון נפש מתמשך מול אתגר קיומי, שגילו כבר יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנים, מאז מתן תורה, ואולי אף החל כחמש מאות שנים לפני כן, עם תחילת מפעלו האמוני של אברהם אבינו.

לאורך השנים קיים מתח מובנה בין תורת חיים מוגדרת ומוצקה, לבין הדינמיקה המתחדשת של החיים, שמייצרת כל העת כלי עזר חדשים ותפיסות עולם חדשות. זהו המתח בין מסורת וחידוש, בין שימור ורלוונטיות ותמורות. המסורת באה מהמקום המבוסס המובנה והמנוסה, אולם הדינמיקה האנושית אינה קופאת על השמרים, הולכת קדימה, ויוצרת דינמיקה של  שינוי, חידוש ורענון. לחידוש יש יתרון מאתגר. אל מול הישן המוכר והמובנה, שיוצר תודעה של מחוייבות, ולעיתים יוצר דימוי של כבדות והגבלה, נטולת חדוות חיים, לחידוש יש דימוי של רעננות משחררת, הוא מפתה, מבטיח, מפיח תקוה לעתיד, ועדיין אין יודעים מה יהיו חסרונותיו, שלא נאמר נזקיו. לעיתים ה'חידוש' יוצר תנועה אנושית תרבותית טרנדית, רבת עוצמה, זרם אדיר וסוחף שקשה לעמוד כנגדו. פעמים רבות, ברבות השנים, ה'חידוש' מאבד את קסמו, נחשפים חסרונותיו ומחיריו, ולעיתים הוא נדחק הצידה מפני 'חידוש' טרנדי עדכני.  

מאז מתן תורה ואולי אף קודם לכן, מאז פריצת הדרך האמונית של אברהם אבינו, קיים מתח מובנה בין העולם היהודי ואמונתו לבין תפיסות העולם המתחדשות שמאתגרות אותו, מבית ומחוץ. העולם האלילי שהתחדש כל העת, היוה מוקד משיכה תוסס ומפתה שאתגר את עם ישראל מראשיתו. בבית שני ההלניזם, מחוץ, ההתייוונות ואח"כ הצדוקיות האליטיסטית מבית. אח"כ עלית הנצרות, ובהמשך האיסלאם, ומבית, הקראות. בימי הביניים, מסעות הצלב, אתגרי הפילוסופיה, המרות הדת, גירוש ספרד והאינקויזיציה, השבתאות במאה ה17, המהפכה התעשייתית, האמנציפציה, תנועת ההשכלה והחילון במאה ה18, הרפורמה במאה ה19, המודרניזם ואתגרי ה'דת והמדע' במאה ה20, האנטישמיות (שהביאה לשואה), עד הפוסט-מודרניזם והתפיסות הליברליות והפרוגרסיביות שבימינו (רשימה חלקית).

כל אלה יצרו בזמנם גלים, ואתגרים קיומיים לתפיסה היהודית האמונית המסורתית, מי יותר ומי פחות. היו שוויתרו מראש על ההתמודדות, סברו שאין סיכוי לעמוד כנגד הזרמים החזקים, ונסחפו. היו כאלה שביקשו 'לשנות' את אופיה של היהדות ולהתאים אותה לטרנד החדש, אך גם זה לא צלח. אולם בכל הדורות היו כאלה שלקחו אחריות. מנהיגים ואנשים מהשורה 'התייצבו' נגד הזרם, דבקו באמונתם, הצביעו על הרלוונטיות המוצקה של היהדות אל מול התרבויות המתחדשות והמתחלפות, וידעו לברור בין אימוץ הטוב שבחדש לבין הסותר שבו, שעלול להזיק. אם לשפוט על פי התוצאות עד כה, יש כאן סיפור הצלחה פלאי אדיר. למרות הכל, והמחירים הכבדים, היהדות בת יותר משלושת אלפי שנים קיימת, חיה, רלוונטית, יוצרת ומשפיעה. מְאַתְגְּרֶיהָ מהעבר, נעלמו כליל או שאבדו מכוחם. זה לא מאפשר לנו לנוח על זרי הדפנה, עלינו ל'התייצב, כולנו, המנהיגות והאנשים מהשורה, לקחת אחריות ולהתמודד עם האתגרים הקיומיים המתחדשים של דורנו.

פרשתנו פותחת ב'התייצבות' כללית: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ד' אלוקיכם: ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם, נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עֵצֶיךָ עד שואב מימיך. לעוברך בברית ד' אלוקיך ובאלתו וגו'" (דברים כט ט). חובה עלינו להתייצב, כולנו, קטנים כגדולים, כדי לקיים את היהדות מול מאתגריה: "שמא תאמר ישנן בני הזקנים, ישנן בני הגדולים, ישנן בני הנביאים, תלמוד לומר: "כי אם שמור תשמרון" – מגיד שהכל שווים בתורה (שכולם חייבים להעמיד את התורה, לא רק המנהיגות א.ש.). וכן הוא אומר: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" – קהל כהנים ולוים וישראל אין כתיב כאן, אלא קהילת יעקב. וכן הוא אומר: "אתם נצבים היום כולכם" – אלמלא אלו שעמדו וקיימו תורה בישראל, לא היתה תורה משתכחת מישראל. (מצויה-שכיחה, א.ש.) ומה אילו לא עמד שפן בשעתו (סופר המלך יאשיהו שגרם לו לחזור בתשובה א.ש.), עזרא בשעתו, ורבי עקיבא בשעתו, לא היתה תורה משתכחת מישראל. ואומר: "ודבר בעתו מה טוב" (משלי טו כג) – דבר שאמר זה, שקול כנגד הכל!"(ספרי דברים יא כב).

התייצבותנו זו בדורנו, תעמוד בר"ה לחשבון נפשנו!