שמחה, זיכרון והודיה - המתכון לתעצומות וניצחון

פרשה ומימושה – פרשת כי תבא - ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ד

הרב אליעזר חיים שנוולד

בתפילה להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים. 

השיח אודות המתכונת של שמחת תורה השנה הולך ותופס מקום מרכזי. מוקד הדיון: עד כמה יש להביא לידי ביטוי באירועי היום ובהקפות את המאורעות הקשים של טבח שמחת תורה דאשתקד. אירוע חמור וחסר תקדים שמשפיע על כולנו. שפע של מאמרים, פוסטים, סרטונים, מתפרסמים בנושא. גם אצלנו בקרב הרבנים בעיר מתקיים שיח בנושא. מועלות הצעות מרחיקות לכת כיצד לתת ביטוי לצער ולדיכאון, מהקפה שקטה אחת, ל'קינות' תוך כדי הקפות, הקפות שנקראות על שם ישובים שנפגעו בטבח, הקפות ללא ריקודים, ועוד. יש שחיפשו פיוטים נשכחים על צרות הגלות, ואחרים בדאגות והחרדות לקראת החורף החקלאי.

משום מה, המגמות הללו יוצרות רושם, גם אם באופן לא מודע, שהן מתכתבות עם מגמות ציבוריות פוליטיות מסוימות שמבקשות להשרות על הציבור בישראל דיכאון ציבורי מהמצב. הצורר סינואר ימ"ש יושב במנהרתו החשוכה ומחכך ידיים בהנאה. וכל שונאי ישראל באשר הם שם. עבורם זהו ניצחון. מהיכרות עם לא מעט נופלים הי"ד, יש לשער שאין לנשמתם במרומים נחת רוח ממגמות אלה. הם נלחמו בגבורה ומסרו את נפשם, ואת היקר להם מכל, כדי שננצח! כדי שהמדינה תמשיך לשגשג ולהצליח, ושתרבנה השמחות, ושלא נתהלך בה כמדוכאים ומובסים.

וכאן הבן שואל: איך זה קורה שבתוך הדיונים הללו כלל אין אזכור לחובתינו לציין גם את הניסים הגדולים שאירעו לנו בשמחת תורה דאשתקד. כגון: שמסיבה שאינה מובנת החיזבאללה וכוחות רדואן לא פלשו סימולטנית לצפון, והארגונים הג'יהדיסטיים ביהודה ושומרון, לישובי השרון. תסריט רב זירתי שידענו שיש כוונות רציניות לממשו. האם ניתן לשער בכלל מה היו עלולות להיות תוצאותיו?! ומה עם אזכור נס רוח הגבורה האזרחית של אלפי אזרחים ואנשי כוחות הביטחון השונים. שיצאו להגן, ולהציל חיים, ביוזמתם, וללא פקודה, כשהמערכת הצבאית והמדינתית קרסה. כאשר בציבור כבר מזמן הספידו את הסולידריות והנכונות של הפרט למסור עצמם למען הכלל. שמנעו בגופם ממחבלי הנוחבה להרחיב את הטבח למרכז הארץ וליעדים אסטרטגיים. בשמחת תורה לא היה כח מספיק שהגן עליהם. את ההתגייסות חסרת התקדים של אנשי המילואים לחודשים ארוכים של לחימה ואת התמיכה וההתגייסות של המשפחות והעורף?! אין חובה להודות על הניסים הגדולים שראינו במהלך חודשי המלחמה?! (400 טילים שלא פגעו וכו'.).

היכן באה לידי ביטוי בשיח הזה העובדה שאנחנו ב"ה לא בימי הגלות והפוגרומים. אנחנו במדינתנו שלנו. על כתפינו מוטלת האחריות על קיומה ועתידה. מדינתנו האהובה נמצאת בעיצומה של מלחמה קיומית היסטורית, שלא ידענו כמוה, שעשויה להתרחב לזירות נוספות. אנחנו חייבים לנצח בה! דיכאון לאומי אינו מתכון לתעצומות לאומיות, לרוח לחימה ולניצחון. אומה שואבת תעצומות מיום שמחתה, היא אינה יכולה לנצח כאשר היא מבקשת לדכאה. השמחה שלה בתורתה, בהשלמת מעגל הקריאה בתורת חייה, תיתן לה כוחות חיוניים להמשך. אמנם הכאב קיים ומפלח את הלב, אבל אומה חפצת חיים צריכה לסגל לעצמה את היכולת לנשוך שפתיה, לזקוף את גווה, לגייס את תעצומות נפשה ולהילחם עד הניצחון.

בפרשת השבוע אומר מביא הביכורים לכהן: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַד' אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כו ג). "להודות לשם יתברך ולהגיד חסדו לפניו. וזה בעבור שהביאו לארץ שנשבע לאבותיו" (אברבנאל שם). בשיא השמחה על היבול ומתנת ד', ישנה הודאה על ירושת הארץ. ההודאה והשמחה אינה נפגמת מכך שלאורך כל הדורות ירושת הארץ נקנית ביסורין ובדם (ברכות ה א). 

מקימי המדינה הבינו שדיכאון אינו תכנית עבודה. שמחה וגאווה לאומית הם מקור כח ותעצומות. כבר בשנה שלאחר הקמת המדינה חקקו את חוק 'יום העצמאות' בה' באייר, יום הכרזת העצמאות – "שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה". למרות שבעקבות הכרזת העצמאות פרצה מלחמה עקובה מדם, 6000 חללים נפלו. מספר עצום! כאחוז מהכלל האוכלוסיה!!! הציבור הדתי עיצב יום זה כיום שמחת ההלל וההודיה, למרות העצב והקרבנות, ולא שקע בדיכאון. את זיכרון הנופלים ציינו בצורה מכובדת ביותר ביום נפרד, יום אבל לאומי. גם לגבי זיכרון השואה הם הבינו שיש לעצבו כ"יום השואה והגבורה", משום שציון האבל על האירוע האיום, ללא התקוה שבגבורה, מרוקן את כל שאריות העוצמה הלאומית.

גם לטבח שמחת תורה יש לייחד יום זיכרון לאומי. במתכונות דומה. מומלץ למחרת איסרו חג.

יש חשיבות עצמית לשמחת התורה. אין אבילות בפרהסיה בשבתות ובימים טובים (שו"ע יו"ד סי' ת'). את ההקפות והשמחה בשמחת תורה יש לקיים כסידרן וכייעודן.

אין ספק שאנו חייבים גם להזכיר ביום זה את הנופלים והנרצחים, להצדיע לקורבנם, ולהוקיר להם תודה. להזכיר את סבלם של החטופים ומשפחותיהם, את כאבם של הפצועים, וכאבן של המשפחות שמפונות מבתיהן כשנה. נעשה זאת בתפילת היזכור בעיצומו של יום.

נזכיר גם את גבורת הלוחמים ונברך את כוחות הביטחון בתפילות ה'מי שברך', ונתפלל לניצחון.

אולם קודם לכל, בתפילת ההלל נודה לקב"ה גם על הניסים הגדולים שראינו ביום זה ובמהלך המלחמה.

מעבר לחשיבות העצמית של שמחת התורה, רק השילוב בין שמחה, זיכרון והודיה, יביא לנו תעצומות וניצחון.