פרשתנו פותחת במצוות הביכורים. מצווה חקלאית התלויה בארץ, להביא את הפירות הראשונים של העמל החקלאי לבית המקדש. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך, אשר ד' אלקיך נותן לך ושמת בטנא, והלכת אל המקום אשר יבחר ד' אלקיך לשכן שמו שם".(דברים כו א).

בסמוך אליה מצווה התורה על ביעור וודוי המעשרות. להשלים את חובת ההפרשה מיבול השדה, שהיה עלינו לתתה לכהן, ללוי ולעני, או להעלותם לירושלים. 

בהמשך הפרשה, בברכות והקללות, יש בולטות רבה להיבטים האיסטרטגיים של החקלאות. הברכות, כגמול על שמירת התורה, יהיו בשפע כלכלי שיגיע לעם, בעיקר ע"י יבול חקלאי פורה: "ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך וגו'. ברוך טנאך ומשארתך וגו'. יצו ד' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך וברכך בארץ וגו'". (דברים כח ג-ח). הברכה תבוא גם ע"י גשמי ברכה: "יפתח ד' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך וגו'". (שם שם יב)

והקללות, כעונש על אי שמירת התורה, פגיעה במרכיבי הקיום האסטרטגיים של העם, ובראשם, פגיעה ביבול החקלאי: "ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה וגו'. ארור פרי בטנך ופרי אדמתך וגו'". (דברים כח יז). התורה מזכירה גם פגיעה אנושה ביבול החקלאי ע"י מזיקים: "יככה ד' וגו', בשחפת ובקדחת וגו', ובשדפון ובירקון וגו'. זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף כי יחסלנו הארבה וגו'". כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגר כי תאכלנו התולעת: וגו'. זיתים יהיו לך בכל גבולך ושמן לא תסוך כי ישל זיתך וגו'. כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל וגו'" (שם שם לח-מב). וכן פגיעה אסטרטגית קשה נוספת בחקלאות. החקלאים לא יזכו ליהנות מפירות עמלם והיבול יפול ביד אוייב: "פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת וגו'. ישא ד' עליך גוי מרחק מקצה הארץ וגו'. ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד השמדך, אשר לא ישאיר לך דגן תירוש ויצהר וגו'". עקרון זה גם מוזכר מידי יום בפרשת "והיה אם שמוע".

התוצרת החקלאית היתה מאז מימי קדם אחד ממרכיבי הקיום של האנושות. היא יצרנית המזון העיקרית ברמה של משק הבית הפרטי וברמה הלאומית אסטרטגית. היא הניעה את גלגלי הכלכלה של המשק המקומי וגם של היצוא והסחר בינלאומי. הגדלת היקף התוצרת החקלאית בעולם אפשרה את הגדלת אוכלוסיית העולם. במהלך השנים הולך ויורד חלקה של התוצרת החקלאית בתוך מכלול התוצר הלאומי הגולמי לטובת תחומים חדשים של תיעוש והיטק. אולם עדיין היא מהווה מקור תעסוקה ופרנסה לאחוז גבוה מאד של אנשים בעולם כולו, יותר ממרכיבים אחרים (כ40 אחוז).

בעידן ההיטק מהווה החקלאות תחום נוסף המעודד פיתוח טכנולוגיות היטק חדישות ויצירתיות, לשיפור האפקטיביות של היצור החקלאי, להתגברות על הדלדלות משאבי המים, להתמודדות עם מזיקים, ולפיתוח זנים חדשים של גידולים.

החקלאות משפיעה על האסטרטגיה הלאומית גם מהיבטים נוספים. "המושג 'ישראל' כולל את הכל: א. הצד הגלוי הגופני החיצוני: כלכלה וחקלאות, צבא וביטחון, חברה ושאר הדברים השייכים לממלכתיות הישראלית וכו'". (שיחות הרב צבי יהודה דברים תשל"ג)

עבודת האדמה יוצרת קשר אמיץ של האדם לאדמתו מעין הכאת שורשים עמוקים וחזקים. החקלאי מפתח כלפי אדמתו יחסי גומלין עמוקים. הוא דואג לטפל בה ולנצל את משאביה בתבונה. החקלאות משמרת את עתודות הקרקע הלאומיות במרחבי המדינה. חקלאות באזורי הספר מהווה לעיתים גם מרכיב בטחוני, ברוח אמירתו של טרומפלדור: "במקום שבו תעבור המחרשה יעבור הגבול".

אולם לחקלאות בעם ישראל יש מימד יחודי: "החקלאות, הלא היא אצל כל העמים רק גורם כלכלי חיוני פשוט, אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קדש קדשים, וארצו, ושפתו, וכל ערכיו כלם קודש הם, כי הוא כולו ממלא את בטוי הקודש של כל האנושיות וכל היקום כלו, ובכל מקום שקוי-אור קדש משתלחים לברכה אינם כי אם ענפים מגזע מטעיו, הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קודש". (מאמרי הראיה, לרב קוק זצ"ל ח"א, עמ' 179)

הקדושה המיוחדת של ארץ ישראל באה לידי ביטוי בכמה אופנים: בקדושה של הפירות ובמצוות התלויות בארץ, בחובה לאפשר לה שביתה בשמיטה, ובמצווה לגדל ו"להוציא את פירותיה הקדושים". (חי' חת"ס סוכה). "כל שלושת הרגלים, נכון לומר, שהם מכוונים לעומת המציאות החקלאית בארץ ישראל. וכך שמותם בתורה: חג האביב, חג הקציר וחג האסיף. החקלאיות העובדתית, הממשית, הציבורית, של עם ישראל בארץ ישראל, היא כולה קודש. ישנה התאמה ואחדות, של המציאות החקלאית של ארץ ישראל, עם עצם ענינם של ימי קודש אלו. (הרצי"ה קוק זצ"ל "מתוך התורה הגואלת" ח"ד פ"ב). פרשת הקללות, והפגיעה בחקלאות, כעונש על חטאי עם ישראל, הינה תוצאה של פגימה בקדושה שאמורה לבוא לידי ביטוי בהוצאת פירותיה הקדושים.

חשיבותה המקודשת של החקלאות בישראל עשויה להסביר מדוע ראתה התורה לנכון להדגיש שאבות האומה עסקו בחקלאות!