שבתון

 בפרשתנו מצווה התורה על מצוות השבת אבידה: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך". (דברים כב א). חכמים למדו מכאן שיש שתי מצוות מצוות עשה "להשיב את האבידה לבעליה". (רמב"ם סהמ"צ עשה רד). ומצוות "לא תעשה" שלא להתעלם ממנה ולהתחמק מהמחוייבות האנושית שלו לזולתו - לעסוק בהשבתה. (רמב"ם סהמ"צ ל"ת רסט).

במבט ראשון המצווה להשיב את האבידה הינה מחוייבות מוסרית בסיסית שבין אדם לחברו, להשיב לו את רכושו שאבד. אולם בהתבוננות מעמיקה יותר מתברר שהמצווה נוגעת באחד מהיסודות האסטרטגיים של הקיום האנושי והחברתי – הסדרת הקניין וזיקת הבעלות של האדם על רכושו.
"שורש מצוה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכל וישוב המדינה. שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חייתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצוה הזאת שהיא בעמנו יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה כאילו הן תחת יד הבעלים, וכל פקודי ה' ישרים משמחי לב". (החינוך מצוה תקלח).
בעל החינוך מצביע כאן על השלכה רחבה של המצווה על זיקת הבעלות - הגדלת "טווח הבעלות".
מושג הבעלות של האדם על הרכוש, הוא מושג מופשט משום שהחפץ הוא ישות עצמאית ואינו מחובר באופן פיזי לבעליו. אולם לבעלות יש לו השלכות משפטיות ממשיות. הבעלים הוא בעל זכויות השימוש בחפץ והוא רשאי לעשות בו כרצונו, ואף רשאי להעביר את זכויות השימוש למשהו אחר. מי שאינו בעלים שלוקח את החפץ ללא רשותו נקרא גזלן, וניתן לנקוט כנגדו צעדי ענישה ממשיים.
אבידה היא חפץ שהקשר בינו ובין בעליו נותק. בעולם, הבעלות היא בעלת טווח מוגבל, היא משתמרת כל זמן שהחפץ נשמר פיזית ע"י הבעלים, או ברשותו, או שיש קשר עין, השגחה, או קשר אחר בינו ובין החפץ. האדם אינו נמצא בכל מקום, ברגע שנותק קשר העין – עם החפץ יש חשש שמשהו אחר יקח אותו והזיקה תתבטל. עצם המחשבה הזו פוגמת בזיקת הבעלות וגורמת לפרימתה וביטולה ("יאוש") עד כדי אפשרות לזכות בו ע"י אחר (בדומה ל"הפקר").
מצוות השבת אבידה ואיסור ההתעלמות ממנה, היא סוג של "ווייז" שבו השיתוף של החברה, שנמצאת ביותר מקומות מאשר הבעלים של החפץ, מסייעת לו לאתר את החפץ שאבד ולשמר את הבעלות על החפץ. בכך גדל "טווח הבעלות על החפץ".
סוגיית הבעלות של האדם על רכושו עמדה במרכזו של פולמוס רב שנים בעידן המודרני. האנושות היתה קרועה בין שתי גישות: בין הגישה הקפיטליסטית (ג'ון לוק, יום, קנט, הגל ועוד) לבין הגישה הסוציאליסטית, קומוניסטית (הובס, רוסו, מרקס, ובר ועוד).
הגישה הקפיטליסטית גרסה שראוי לו לאדם שיהיה לו רכוש פרטי, כ"זכויות על" שאסור לפגוע בה. זכותו של האדם לרכוש משלו היא זכות טבעית אשר עומדת בראש סולם הערכים והזכויות האנושיות, ואף יותר מהזכויות הנקבעות ע"י המדינה. ואף יש בה ביטוי לעליונות האנושית על שאר הבריות שבטבע: "הדרך היחידה שבה אדם מוותר על חירותו הטבעית ומקבל על עצמו את קשרי החברה האזרחית, היא דרך של הסכם עם בני אדם אחרים להתחבר ולהתאחד כעדה לשם חיי רווחה משותפים, חיי בטחה ושלום, כשהם נהנים באין מפריע מקניניהם ומוגנים יותר מלפנים מפני כל מי שאינו מבני חברתם." (ג'ון לוק, המסכת השנייה סעיף 95). וכן: "עיקר התכלית שלשמה מתאחדים בני אדם במסגרת של קהילות, ומקבלים על עצמם את מרותו של ממשל, היא שמירה על קנינם." (שם סעיף 124). וכן: "שהרי לא היו בני האדם מוותרים למען [מחוקקי החוקים] על החרות שבמצב הטבעי וקושרים את עצמם בקשריהם, אלו לא התכוונו לשמור בדרך זאת על חייהם, על חרויותיהם ועל רכושם". (סעיף 137)
הגישה הסוציאליסטית, קומוניסטית סברה (קארל מרקס), כי הזכות לרכוש אינה זכות טבעית, היא מניפולציה שהומצאה ע"י אנשים אשר ביקשו באמצעותה לצבור רווחים לעצמם בהתעלמות מוחלטת מצרכיהם ומזכויותיהם של שאר האנשים. הרכוש הוא תוצר של שותפים רבים שיש להם זכויות, והוא נועד לשרת את הצרכים של כלל האנושות ולא קבוצה מצומצמת של בעלי הון. צבירת ההון גורמת להשתלטות החמרנות על חיי האנושות וגורמת לאי שוויון בין אנשים. על כן היא עשתה אבחנה בין בין 'רכוש אישי' המשמש את הקיום האישי (חפצים, דיור, מזון וכו') לבין 'רכוש יצרני'. המשמש את אפשרויות היצור והרווחים (אמצעי יצור, שדות, מפעלים וכו). אלה שייכים למעשה לכלל האנושות ולפיכך הם והתוצרים שלהם אמורים להתחלק באופן שוויוני בין כלל האנושות ולא בידי אנשים פרטיים.
הרב קוק זצ"ל מבאר ששתי הגישות הללו הן קיצוניות ומבטלות האחת את חברתה אולם התורה מתייחסת לשניהן בצורה סינתיזית. יש בתורה התייחסות חיובית לבעלות האדם על רכושו, אולם יש לעיתים שהיא מקנה זכות לכלל שגוברת על הזכות האישית, משום שגם לכלל יש זיקה לחפצים.
המתח בין הבעלות של הפרט על רכושו הפרטי לבין זיקת הכלל לחפצים בא לידי ביטוי במצוות השבת אבידה: "והנה ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כח הצדק של "שלי שלי ושלך שלך", ובין הגבלת זכיות כל יחיד ויחיד, זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה, שאחר היאוש כבר כח השיתוף גובר בו על כח היחוד, והשיקול האלקי השוה בזה את כף המאזנים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב, ובלא יאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכח הרכוש". (אג"ר א פט).

ניתן לומר שהשייכות שיש לכלל בחפצים "רדומה" ומתעוררת כאשר נוצרו התנאים להפעלתה. בעת שנאבדה אבידה מן האדם.