זה התחיל הרבה לפני שזה קרה
הפרשה בחיי המעשה - לפרשת כי תצא - תש"פ
הרב אליעזר שנוולד
לזכרו של הגרז"ן - הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל
לאחרונה התפרסמה פרשת אונס מזעזעת שהסעירה, ובצדק, את השיח הציבורי. רבים ראו בה ביטוי להתדרדרות חמורה בנורמות המוסריות ולכשלים חינוכיים וערכיים. אבל לא רבים מהם נתנו את דעתם לכך שלא מדובר על משהו שנוצר כעת, יש מאין, זה התחיל הרבה לפני שזה קרה. מדובר בתוצאה של תהליך שינוי רב שנים. היום רק רואים את התוצאה שלהם. זה התחיל משינויים מתירניים קטנים שהתקבלו בסלחנות ובהבנה וברבות הימים הלכו וגדלו. קרוב לוודאי שמי שנתן להם לגיטימציה אז, ובקוצר ראותו אפשר להם להשתנות, לא השכיל לצפות את פני העתיד ולאן הם עלולים להביא אותנו בטווח ארוך. ורק כאשר הם נחשפים לתוצאות המזעזעות הם עשויים להבין זאת, בדיעבד. ואז קשה יותר לחולל שינוי ולהשיב את המצב לקדמותו.
בפרשתנו מקבץ של מצוות שיש קשר עמוק ביניהן. פרשת כהן משוח מלחמה והשוטרים במלחמת מצוה, פרשת עגלה ערופה, אשת יפת תואר, בן אהובה ושנואה, ובן סורר ומורה. לכולן יש מכנה משותף, התורה מבקשת למנוע מבעוד מועד תהליכים שעלולים לגרום לנזקים לטווח ארוך.
ביציאה למלחמת הרשות: "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם וגו'. אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" (דברים כ ב- ג). צריך לצפות מלכתחילה שכאשר יתחיל הקרב יהיו כאלה שהפחד עלול לשתק אותם. אסור להמתין עד שזה יקרה, אז כבר יהיה מאוחר, צריך להרחיק אותם מלכתחילה משדה הקרב: "ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (שם ח).
לאחר מכן פרשת עגלה ערופה: "כי ימצא חלל באדמה וגו'. נופל בשדה לא נודע מי הכהו" (שם כא א). זקני העיר הקרובה לחלל עומדים ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (שם פס' ז). "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה" (רש"י שם). כלומר כדי למנוע מראש הסתכנות של עוברי הדרכים צריך שזקני העיר יקחו אחריות ללוותם. לצפות מלכתחילה לא כמסקנה בדיעבד, אחרי שזה יקרה.
חכמים הצביעו בפרשתנו גם על הקשר והסמיכות שבין פרשת אשת יפת תואר, לדין בן אהובה ושנואה, ודין בן סורר ומורה: "אם נשאה סופה להיות שנואה, ואם ילדה, סופו להיות בן סורר ומורה. ואם חס עליו, סופו להיות נידון, ולהיות נסקל ונתלה במעשיו המקולקלין, ולכך סמכו זו לזו" (בכור שור שם פס טו). קרוב לוודאי שמי שנשא אשת יפת תואר לא העלה על דעתו בטווח הקצר לאן יובילו הדברים בטווח ארוך, ואף אנחנו לא היינו מעלים זאת על דעתנו. אולם התורה הצביעה על כך כבר מראשיתם. כך הוא גם בדין יוצא דופן של 'בן סורר ומורה'. שלעת עתה אין רואים את המעשים החמורים שהוא עתיד לעשות בבגרותו, אולם התורה עמדה על סוף הדברים כפי שהם נראים מראשיתם: "ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב" (רש"י שם פס' יח).
החובה להתנהל בטווח הקצר מתוך ראיה ארוכת טווח כדי למנוע נזקים בטווח הארוך, קיימת בתחומים שונים. בחיים הפרטיים של האדם, בחיי החברה המדינה ואפילו בתחום פסיקת ההלכה. ככל שמדובר בהנהגה שאינה מנוסה דיה ואין לה תחושת אחריות מספקת היא נוטה לראות את המצב העכשוי מבלי לצפות את תוצאות התהליכים ונזקיהם לעתיד. להנהגה הפוליטית ישנו פיתוי להעדיף את שיקולי הרווח הפוליטי שבהווה על חשבון הנזקים שעלולים להיווצר מהם בעתיד. כך גם בעולם ההלכה. חכמים, מתוך אחריות וראיה ארוכת טווח, תקנו תקנות מרחיקות לכת כשחששו מנזק עתידי שעלול להיגרם (כדוגמה ביטול מצוות שופר בשבת מחשש טלטול ועוד).
מן הראוי שנקח זאת לתשומת לבנו.