בשלהי ה'חופש הגדול'

פרשה ומימושה – לפרשת שופטים תשפ"ג

הרב אליעזר חיים שנוולד

אנו נמצאים בשלהי ה'חופש הגדול'. אולם לא בחופש ממוסדות החינוך אנו מבקשים לעסוק בעיון בפרשתנו, אלא בחופש הגדול, האישי.

יש הרואים בג'ון סטיוארט מיל, הפילוסוף החברתי האנגלי בן המאה ה-19, כמי שהביא לעולם את בשורת חופש הביטוי. בספרו 'על החרות' ובעשייתו הציבורית  והפרלמנטרית. אולם גישתו לחרות הפרט היא תועלתנית ולא ערכית.

ה'חרות' כערך יסוד בתפיסת היהדות קדמה לו באלפי שנים. היהדות רואה באדם את יציר כפיו של הקב"ה שברא אותו ב'צלם אלוקים', שאינו משועבד לשום דבר שבעולם. לכן טבע האדם שואף לחופש, להיות אדון לעצמו ולא להיות משועבד ותלוי בבני אדם אחרים. להיות נאמן לעצמיותו, לאמת הפנימית שלו, לאמונתו ולערכיו. שבני אדם בשר, ודם כמוהו, לא יכתיבו לו מה לומר, מה לחשוב, מה נכון ומה לא: "החירות הצביונית היא אותו הרוח הנישאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של 'צלם אלהים 'אשר בקרבו" (עולת ראיה ח"ב עמ' רמה). מרן הרב קוק זצ"ל שאת זכרו נעלה ביום א' ג' אלול, עסק רבות במשנתו בסוגיית ה'חרות' והחופש (הרחבנו על כך בהזדמנות אחרת).

השאיפה ל'חרות' הניעה תהליכים רבי עוצמה בעולם. וכיום היא מקובלת כערך מוסכם בעולם התרבותי. אולם נדמה שבתקופה האחרונה התרבות האנושית נמצאת בשלהי עידן ה'חופש הגדול', ונכנסת לעידן של 'חופש על תנאי', ומחתירה ל'אמת', לנרטיבים ו'לאמת לשעתה' – בתנאי שהיא משרתת את תפיסתך.

יש תופעות הולכות ומתרחבות של 'סתימת פיות'. דווקא אלה שרוממות ערך ה'חירות' בפיהם, ונלחמים נגד 'כפיה', עבורם ה'חירות' באה בחשבון רק בתנאי שזוהי 'חרות' להתנהל על פי ערכיהם, ומי שערכיו שונים ראוי להגביל את 'חרותו'. שדווקא אלה שרוממות 'חופש הביטוי' בפיהם, ובמקום לעודד שיח חופשי, מפרה, וקשוב, הם מוכנים לאפשר 'חופש ביטוי' רק למי שמבטא את ערכיהם ומי שלא ראוי הוא שישתיקו אותו ויגבילו את חופש הביטוי שלו.

האדם הוא יצור חברתי (מו"נ ח"ב מ'), הוא זקוק לחברה, היא מאפשרת לו קיום ואיכות חיים, במסגרתה הוא יכול גם לממש ערכי נתינה וחסד. אולם הוא לא רוצה לחיות ב'עדר' אנושי, מובל, שהחברות בו מותנית באחידות המחשבה, ומי שחורג ממנה מוקע, ומושלך ממנה, באופן שיצור מורא בקרב אלה שעלולים ללכת בדרכיו.

האדם חי במסגרות ארגוניות, במקומות העבודה, באקדמיה, ובאיגודים מקצועיים. החברות בהם מביאה תועלת רבה, אולם בתקופה האחרונה במקום לעודד שיח חופשי היא הופכת להיות כפייתית, היא כופה אחידות מחשבתית לעיתים בצורה אלימה, תוך הטלת מורא, ויצירת חשש לאבד את קידומם ואף את מטה לחמם.

הפרשה פותחת במצוות מינוי השופטים: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק"(דברים טז יח). ןמצוה: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (שם פס' יט). ה'שוחד' הוא לא רק בכסף, הוא כל סוג של טובת הנאה, גם פסיכולוגית וחברתית. החשש הוא שגורם השפעה חיצוני ישפיע על שיקול הדעת והמחויבות המוחלטת לאמת וצדק. לכן הצטוו הדיינים לשקף את האמת ללא מורא: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא" (דברים א יז). "לא תגורו מפני איש - לא תיראו" (רש"י שם). הדיין מחוייב לאמת גם אם היא אינה פופולרית והוא עלול לשלם עליה מחיר אישי: "שמא תאמר מתירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי תלמוד לומר: 'לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא'" (ספרי דברים יז, ובסהמ"צ לרמב"ם ל"ת רע"ו). על כן צריך שיהיה לדיינים: "לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו" (פרישה חו"מ סי' ז). אסור לו לבטל את דעתו גם כלפי הגדולים ממנו: תלמיד "שיושב לפני רבו - ובא דין לפני רבו ולא לפניו, וראה התלמיד זכות לעני וחובה לעשיר, ורבו טועה בדין, מניין שלא יחלוק כבוד לרבו וישתוק - תלמוד לומר לא תגורו מפני איש" (רש"י סנהדרין ו ב).

מסתבר לומר שעקרון זה של המחויבות לאמת והאיסור 'לא תגורו' קיים באופן כללי בזירה הציבורית, ולא רק בעולם המשפט. וממנו אנו צריכים ללמוד כיצד להתנהל בעולמנו, לא לחשוש ולא לוותר על הערכים ועל האמת. גם אם הדבר אינו פשוט כלל ועיקר. לשמור על ה'חופש הגדול' מכל משמר.