מי אינו מכיר את תחושת הפחד, זו שתוקפת את האדם כשהוא מתקרב לאזור של סכנה, מוחשית או מדומה וגורם להשפעות פיזיולוגיות שונות. פחד שעלול לגרום פעילות יתר או שיתוק והלם לעיתים עד כדי פגיעה נפשית קשה ובלתי הפיכה. גם את כוחו של הפחד שמפעיל את מנגנוני הזהירות מפני פגיעה, איום על הקיום, מפני העתיד הלא נודע, איום על השגרה המוסדרת והיציבות, או מפני אובדן השליטה והעצמאות.

לכאורה הפחד הוא מנגנון הגנה טבעי ונחוץ שיוצר דריכות וזהירות ובכך הוא שומר על השרידות האנושית ומונע לקיחת סיכונים לא מחושבים. אולם יש בפחד גם מרכיב שנשלט ע"י בחירתו של האדם, ואף בצורה שאינה מודעת, ביכולתו להפחיד את עצמו גם כשאין איום אמיתי, להעצים את הפחדים בצורה לא פרופורציונאלית, וביכולתו להתעלם מהסכנה או להתגבר על תחושת הפחד. ולעיתים הדבר נגרם כתוצאה ממחלות נפש חרדתיות.

בפרשתנו מתייחסת התורה לפן מסויים של הפחד, ומצווה לשלוט בו ולא לפחד בשעת מלחמה וסכנה: "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם! כי ד' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים" (דברים פרק כ א-ח). התורה גם מצווה על כהן משוח מלחמה לסייע ללוחמים להתמודד עם הפחד, ע"י חיזוק האמונה: "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם: שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. וגו'" (שם). התורה פוטרת את מי שפוחד מלהשתתף בלחימה, ומתייחסת לתכונה המדבקת שיש בפחד, ועל כן היא מבקשת להרחיק את המפחד משדה הקרב: "ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (שם). 

הרמב"ם חידד את חומרת איסור הפחד בקרב, מן התורה ואת החובה להתמודד אתו: "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה. וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם', ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל" (רמב"ם מלכים ז טו).

אולם השאלה היא כיצד ניתן לצוות על איסור הפחד בקרב במצווה דאוריתא, האם לא מדובר על תופעה טבעית ובלתי נמנעת? וכן, הפחד הוא מנגנון הגנה נצרך שכן הוא מעורר את הדריכות והזהירות של הלוחם מפני הסתכנות בלתי מחושבת? או שכוונת הציווי היא שגם אם הפחד הוא בלתי נמנע, הלוחם נדרש להתגבר עליו ולהמשיך לתפקד למרות הפחד?

יש שדייקו מלשון הרמב"ם בספר המצוות שהאיסור הוא על פחד שמביא לידי מעשה הבריחה משדה הקרב: "היא שהזהירנו מלירא וכו' בעת המלחמה, ושלא נברח מפניהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה" (סהמ"צ ל"ת נח והרמב"ן בהשגתו שם חולק וסובר שזו הבטחה ולא מצוה).

אולם ניתן לומר שהאיסור הוא לא בפחד הטבעי שלא ניתן להתגבר עליו לחלוטין אלא על עירור והעצמה של הפחד, ע"י שהוא חושב ומדאיג את עצמו על גורל אשתו ומשפחתו אם יפגע וכדו', או ע"י הערכת יתר של עוצמת האוייב ומידת הסכנה, או הערכת חסר של כוחותינו להתמודד מולו.

אחד מהדרכים להכריע את הקרב הוא העצמת הפחד והטלת מורא והלם בקרב האוייב, ע"י לוחמה פסיכולוגית, שתגרום לו לברוח או להיכנע ללא קרב. 

הסמ"ג סבר שבפרשתינו יש ארבעה איסורים שנותנים מענה לארבעה סוגי העצמת הפחד ע"י לוחמה פסיכולוגית: "כתוב בפרשת שופטים (דברים כ ג): 'אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם, אל תיראו, ואל תחפזו, ואל תערצו מפניהם'. ארבע לאוין הללו עניין אחד הם, והן כנגד ארבעה דברים שמלכי אומות העולם עושין במלחמות: מגיפין בתריסיהן להקישן זה לזה כדי להשמיע קול [שיחפזו] שיפחדו שכנגדם וינוסו, ומצהלין בסוסיהן להשמיע שעטת סוסיהן, וצווחין בקולם ותוקעין בשופרות ובמיני משמיעי קול. והזהירה תורה לכך: 'אל ירך לבבכם' - מצהלות סוסים, ו'אל תיראו' - מהגפת תריסין, 'ואל תחפזו' - מקול הקרנות, 'ואל תערצו' - מקול הצווחה. 'כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם'" (סמ"ג לאוין רלא עפ"י סוטה מב א).

הלוחמה הפסיכולוגית מבוססת על טבע האדם. לא תמיד יש קשר בין העובדות לבין התודעה, שניתן להשפיע עליה בכלים שונים.

היהדות דורשת מהאדם להתמודד עם הפחד והשלכותיו המרתיעות, הבולמות והמכשילות גם בחיי השגרה. בשדה המעשה של החיים ולא רק בשדה הקרב. שכן: "הפחד הנפרז (המופרז א.ש.) הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות, בחתירתו אשר יחתור מתחת לאושיותיהן להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי. מקור כל חולשה וכל רפיון חמרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו; הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקף אצבע להצלתו, שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע. (הרב קוק זצ"ל אדר היקר - עקבי הצאן עמוד קיט).

רבי נחמן מברסלב היה אומר: "כי האדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה מח).

מעל לכל חמור פחד המחשבה, שהאדם מפחיד את עצמו פן אם יאפשר לעצמו לחשוב בצורה משוחררת ועמוקה, הוא עלול להינזק: "הפחד היותר מזיק הוא הפחד המחשבי, שמטיל הדמיון הכוזב על החלק היותר עדין ויותר מפואר מן המין האנושי, שהם עומדים לנס, להיות לאורות מזהירים את דרכי החיים אל הכלל כלו. הצללים הנם הולכים תמיד בעקבות האורות, ולפי מה שיגדל כשרונו של אדם להבין ולהשכיל, כן הוא גדול פחדו המדומה מפעולות המחשבה. (אדר היקר שם).

יש להדגיש שאין סתירה בין איסור הפחד ובין מצוות יראת ד' שגם היא מן התורה: "להיות יראת ד' על פנינו תמיד לבלתי נחטא, כלומר שנירא ביאת ענשו ולא יהיה לבבנו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר (דברים י', כ): 'את ד' אלקיך תירא'" (ספר החינוך - מצוה תלב, סהמ"צ לרמב"ם עשה ד'). מצווה יראת ד' היא אחת משש ה'מצוות התמידיות', ש"חיובן תמידי, לא ייפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו" (ספר החינוך הקדמה).

הרב סולוביצ'יק באר את ההבדל העמוק שיש בין ה'פחד' ל'יראה'. ה'יראה' היא כח נפשי בונה שמשקף מדויק של המציאות והנובע ממנה באופן הבריא, וה'פחד' הוא כח הרסני שמשקף אבדן הפרופורציות והשליטה: "בכל כתבי הקודש לא נאמרה אף פעם אחת לשון 'פחד' מפני הקב"ה אלא לשון 'מורא' מפניו: "ויראת מאלקיך" (ויקרא כ"ה, יז), "את ד' אלקיך תירא" (דברים י', כ); "ובעבור תהיה יראתי על פניכם" (שמות כ', יז) וכו'. בפסוקי התנ"ך אנו מוצאים "פחד" בתור תופעה שלילית במובן של קללה: "והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך... מפחד לבבך אשר תפחד" (דברים כ"ח, סו-סז); ישעיהו הנביא אומר: "ותשכח ה' עשך נוטה שמים ויסד ארץ ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק וכו'" (נ"א, יג); וכיוצא בו בכל כתבי הקודש.

הפחד הוא תופעה פסיכית בלתי רגילה המתרחשת באדם החרד מדבר שאין בכוחו למנעו כלל ולהתגונן בפניו. פחד כזה קרוי בלשון רפואת הנפש בביטוי היווני "פוביה" - פחד המהלך אימים. כאשר האדם שרוי בפחד כזה אינו מסוגל להבהיר לעצמו פני מה ומי אני מפחד? האם הפחד האוחז בו הוא הגיוני ועשוי להועיל לו? הפחד הוא כוח עיוור, אפל ובהמי המסוגל לשבור את האדם מבחינה גופנית ורוחנית גם יחד ולעוות את דמותו לחלוטין. וכו'. לעומת זה הרי יראה הוא רגש שיש לו בסיס הגיוני ותכליתי. יראה היא מצב שבו האדם ירא מדבר שאותו יכול הוא לבקר ואפילו למנוע. האדם יודע את המקור והסיבה ליראתו וכיצד יוכל למנוע מעצמו את תחושת המורא וכו'. היראה והאהבה משולבות זו בזו. וכו'. יתכן מאד לאהוב אדם וגם לירא ממנו ואין בכך סתירה" ("ימי זכרון" עמ' 174-172).

אמנם גם לגבי יראת שמים יש מקום להבחין בין 'יראה תתאה' – יראת העונש, לבין 'יראה עילאה' – יראת הרוממות ויראת החטא: "אמנם צריך שנקדים כי מיני היראה הם שנים שהם שלושה: האחת קלה מאוד להשיגה אין דבר קל כמוהו והשניה קשה מן הכל ושלמותה כמו כן שלמות גדול מאוד. יש 'יראת העונש', וזהו המין האחד, ויש 'יראת הרוממות', וזהו המין השני, ש'יראת החטא' חלק שני ממנו" (מסילת ישרים פרק כ"ד). על כן אנו מתפללים בברכת החודש: "ותיתן לנו חיים ארוכים. וכו' חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא".

בדומה לתופעת הפחד של הפרט יש גם תופעה של הפחד ברמה הציבורית והלאומית, בחשש תודעתי קולקטיבי שתוקף את כלל הציבור, מפני איום על קיומו הקולקטיבי. "הפחד תוקף לא רק את היחיד, אלא אף עלול להיות לגורם של פסיכוזה המונית ולתקוף אומות שלימות ועולם שלם. הפחד ההמוני עלול להוביל מיליוני בני אדם לשיגעון, לאיבוד לדעת ולחורבן וכו'".("ימי זכרון" שם).

על כן צוותה התורה: " כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם. לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ד' אלקיך לפרעה וגו'.(דברים ז, יז - יח). וכן בחטא המרגלים כאשר המרגלים מעצימים את האיום כדי להפחיד את העם מלהכנס לארץ: "אחינו המסו את לבבנו לאמר: עם גדול ורם ממנו, ערים גדולות ובצורת בשמים, וגו'. ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם. ד' אלקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם וגו'" (דברים א כח).

גם לציבור בחירה האם להעצים את הפחד בצורה לא פרופורציונאלית לאיום (יש מקרים שחלק מהציבור משתמש בו בצורה מניפולטיבית כלפי חלק אחר), להתגבר על הפחד, או במקרים קיצוניים אף להכחיש את קיומו של האיום.

ברמה האסטרטגית יש כלי תודעתי נוסף שמבוסס על הפחדה קולקטיבית, ההרתעה. ביכולתה למנוע מהאוייב לצאת למלחמה. גם ההרתעה היא רכיב פסיכולוגי שניתן להעצים אותו בכלים שונים.

והעיקר לא לפחד כלל!

​