צדק והפרדת רשויות תרדוף
הפרשה בחיי המעשה - לפרשת שופטים - תש"פ
הרב אליעזר שנוולד
לזכר מר משה ניסים שרם ז"ל אביו של סגן הראל שרם הי"ד
מאז ומעולם נזקקה חברה מתוקנת להיות בנויה מכמה רשויות בסיסיות. ומאז ומעולם היה חוסנה של חברה חופשית תלוי בהפרדה בין הרשויות. מקומה של הרשות השופטת בישראל וההפרדה והאיזון בינה ובין הרשות המחוקקת והמבצעת נמצא כבר תקופה ארוכה בעין הסערה. מה ניתן ללמוד על כך מפרשתנו?
פרשת שופטים פותחת בציווי לכונן רשות שופטת ראויה לשמה, שתעשה משפט צדק: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו', ושפטו את העם משפט צדק. וגו'. צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים טז יח-כ). הדגש הוא על עשיית ה'צדק', כיעוד של מערכת המשפט וכחובה חברתית לרדוף צדק – 'צדק צדק תרדוף'.
הדגשת הכפילות של 'צדק צדק תרדוף' נועדה כדי להציב בפני מערכת המשפט רף גבוה של הקפדה על משפט צדק: "ורדוף הצדק המוחלט" (רס"ג שם) כאומרו: דרוש את הצדק שבצדק - שמערכת השיקולים של הדיין תהיה נקיה לחלוטין מכל שיקול זר כלשהו, יהיה אשר יהיה, ותהיה נתונה אך ורק לצדק. והיא גם הערובה לקיום החברה בארץ: "למען תחיה וירשת את הארץ - תצטרך לזה יותר בארץ כי חסרון זה ימנע הירושה בה" (ספורנו שם).
לאחר מצוות מינוי השופטים מביאה התורה את מצוות מינוי המלך (דברים יז יד) , משפט הכהנים (שם יח יא), והנביאים (שם יח יח). ארבעת הרשויות הבסיסיות הללו הן התשתית של החברה הממלכתית של עם ישראל וערובה לכך שתהיה חברה יהודית מתוקנת: "אחר המצות לההמון ציוה עניני מנהיגיו והם: המלכים והשופטים והכהנים והנביאים, אשר בתקונם יתוקן ענין ההמון ובקלקולם יקולקל, כמו שהעיר הנביא באמרו (צפניה ג ג): 'שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים, שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ לַבּוֹקֶר, נְבִיאֶיהָ פּוֹחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּוגְדוֹת, כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (ספורנו שם טז יח).
כדי לקיים חברה מתוקנת לא די בעצם קיומן של רשויות אלה, נדרשת גם הפרדה ואיזונים ביניהן. אמנם מקובל לחשוב שמונטסקיה הוא שהגה את רעיון הפרדת הרשויות אבל כפי שנראה העקרון כבר קיים בתורה אם כי באופנים שונים.
ההפרדה בין הרשות השופטת לבין ה'שלטון' וה'מלכות' היא גם הערובה למשפט צדק ברוח הציווי 'צדק צדק תרדוף': בפסיקת הדין צריך השופט להיות נאמן אך ורק לברור הצדק ללא משוא פנים וללא נגיעה אישית. על כן אסור שה'שופט' יהיה גם ה'שולט' וגם לא ה'מחוקק'. הוא חייב להיות רחוק מכל ביטוי של שררה שלטונית ונשיאה באחריות שלטונית שמחייבת אותו לערב בפסיקתו שיקולים זרים שאינם רק הצדק בטהרתו. הוא גם צריך להיות משוחרר מהצורך השולטני לעמוד על מילתו כדי לשמר את מעמדו כלפי הציבור שנשלט על ידו. כדי לשמר את האמון בו כשופט צדק אוביקטיבי עליו להימנע מעשיה פוליטית שתשייך אותו למגזר מסויים.
אמנם אחד מתפקידי השלטון והמלך הוא העיסוק במשפט ובצדק: "ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים, ולהילחם מלחמות ד'. שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות שנאמר (שמואל א' ח כ): 'וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ'" (רמב"ם מלכים פרק ד י). אולם אין הכוונה לעיסוק במשפט רגיל אלא על הפעלת הכלים השלטוניים, כדי לשמר את המסגרת החברתית והשלטונית עפ"י הצדק והיושר. ולא לאפשר לבעלי הזרוע לקחת מאחרים ולנצל את כחם שלא כדין. לשם כך הוקמה אף מערכת משפט מקבילה שקרויה 'משפט המלך' (דרשות הר"ן יא). המלך והרשות השלטונית מופקדים גם על החקיקה, ועל הבטחת קיום המערכת השופטת בממלכה בידיו סמכות החנינה והערעור.
דוגמה נוספת לצורך בהפרדת הרשויות מובאת ברמב"ן שהסביר את הסתאבות מלכות בית חשמונאי ועונשה בכך שלא היתה הפרדה נדרשת בין הכהונה למלכות: "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, וכו'. ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם. מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח ז) : 'תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם' ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ד'' וכו'. וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (פ"ג ה"ב) 'אין מושחין מלכים כהנים', אמר רבי יהודה ענתוריא על שם: 'לא יסור שבט מיהודה', אמר רבי חייא בר' אבא: 'למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל' (דברים יז כ), מה כתיב בתריה: 'לא יהיה לכהנים הלוים' (שם יח א) הנה שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן, וכו'. ורבי חייא בר אבא פירש שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות" (רמב"ן בראשית מט י).
בשל כך גם נדרשה הסדרת מערכת היחסים שבין הרשויות השונות: בין המלך והשלטון ובין הכהונה והנבואה. מצד אחד הנביא הוא המושח את המלך בדבר ד', אולם גם הנביא חייב בכבוד המלך: "וכל העם באין אליו בעת שירצה ועומדין לפניו ומשתחוים ארצה, אפילו נביא עומד לפני המלך משתחוה ארצה שנאמר: 'הנה נתן הנביא ויבא לפני המלך וישתחו למלך' אבל כהן גדול אינו בא לפני המלך אלא אם רצה ואינו עומד לפניו אלא המלך עומד לפני כהן גדול, שנאמר: 'ולפני אלעזר הכהן יעמוד', אעפ"כ מצוה על כהן גדול לכבד את המלך ולהושיבו ולעמוד מפניו כשיבא לו ולא יעמוד המלך לפניו אלא כשישאל לו במשפט האורים, וכו'" (רמב"ם מלכים ב ה).
"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א כו).