טכס ממלכתי או מעמד ברית לאומי

פרשה ומימושה – פרשת ראה - ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ד

הרב אליעזר חיים שנוולד

מוקדש לציון י"א חודשים לנפילתם של משה ואליעד אוחיון הי"ד שנפלו בקרב הגבורה באופקים בשמחת תורה,

בתפילה להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

הפולמוס על הטכס הממלכתי לציון שנה למלחמה בעיצומו; האם יש מקום לטכס כשעדיין המלחמה לא הסתיימה ויש נפגעים מדי שבוע לצערנו, והאם יש צורך בטכס ממלכתי כאשר המשפחות והקהילות מקיימים לעצמם טכסים? ואם טכס אכן יתקיים - האם ייערך מטעם ממשלה נבחרת בצביון ממלכתי, או בבית נשיא שמייצג קונצנזוס לאומי? ובאשר לתוכן: מדברים שוב ושוב על ערכי הזיכרון - הגבורה – התקוה, ומה עם ערך האחדות הלאומית שבזכותו נחלצנו מהשבר העצום? ולבסוף גם שאלת הצביון: האם טכס פומבי (נאומים, סיפורים, מופע אור-קולי מול קהל פסיבי) או אזכרה ממלכתית מסורתית, מלווה במפגשים של הצדעה אקטיבית לגיבורים ולנופלים, מפגשי אחדות והידברות, ואירועי הזדהות עם החטופים ומשפחותיהם?

פרשת ראה פותחת בציווי על מעמד הברית של עם ישראל עם הקב"ה, בהר גריזים ובהר עיבל, לקראת הכניסה לארץ. זהו מעמד ממלכתי מכונן ומאחד המציין את הקמת הממלכה של עם ישראל בארץ ישראל: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ד' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וגו'. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ד' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל וגו'. כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים יא כו).

התורה דייקה בלשונה. הציווי  היה לעם ישראל כולו,  בלשון יחיד נוכח, במעמד זה עם ישראל יתייצב כקולקטיב כאומה מאוחדת, כאיש אחד - אל מול ייעודו הלאומי.

התורה פירטה בפרשת כי תבוא (דברים כז) מה אמור המעמד לכלול ועל איזה מצוות ועבירות יבואו הברכות והקללות. יש בהן מצווה אחת שבין אדם למקום, והשאר מצוות בין אדם לחברו. מצוות שמהוות תשתית חברתית מוסרית לקיום חברה יהודית בריאה, שמבוססת על הזהות והאמונה היהודית.

זהו מודל יהודי טיפוסי בעל צביון מיוחד. זה אינו טכס חגיגי, עם גינונים טכסיים חזותיים, שבו הציבור הוא  צופה פאסיבי, אלא מעמד אקטיבי משותף, מכונן וּמַעֲצִים. הנוכחים בו שותפים פעילים ומקבלים על עצמם התחייבות מכאן ואילך. במעמד זה מברכים את העם בברכות מיוחדות להם יזכה אם יעמוד בהתחייבותו לשמור את מצוות הקב"ה ומה עלול לקרות אם חלילה לא יעמדו בהתחייבות.

בספר יהושע (פרק ח) מתואר בקצרה כיצד התקיים המעמד ע"י יהושע בכניסתם לארץ, הלכה למעשה. יהושע היה המנהיג הלאומי של העם כולו, על כל שבטיו.

לא בכדי זוהי המתכונת, הצביון והתוכן של המעמד.

נחלקו חכמים בירושלמי (סוטה פ"ז ה"ג) מתי אמור המעמד להתקיים: "על דעתיה דרבי יהודה: מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום. על דעתיה דרבי אלעזר: לא זזו ממקומן" (שם). לדעתו של ר"י מעמד הברית היה ביום הכניסה לארץ, באותו יום הלכו באופן ניסי מהגלגל להר גריזים והר עיבל, ובחזרה. לדעתו של ר"א המעמד התקיים במקום חציית הירדן, על שתי 'גבשושיות' שנקראו הר גריזים והר עיבל. לשתי הדעות מעמד הברית היה עוד לפני שהחלה המלחמה על הארץ. מכאן שהמעמד המאחד נועד לכרות ברית ולהעצים את העם לקראת האתגר הגדול של המלחמה על הארץ. להיכנס למלחמה מתוך יסודות העוצמה הייחודית של עם ישראל: תודעה של יעוד,  עוצמה פנימית של אמונה, אחדות ערבות הדדית וחוסן חברתי, וטוהר פנימי מוסרי. זאת המתכונת להכרעה וניצחון.

לעומתם דעתו של ר' ישמעאל: "כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו. שבע שכיבשו ושבע שחילקו" (שם). כלומר מעמד הברית היה בסוף 14 שנות מלחמת כיבוש הארץ והחלוקה לנחלות השבטים, כאשר עם ישראל נכנס לתקופה חדשה של שגרה ממלכתית. מכאן שהמעמד הממלכתי הזה מבטא את התשתית והיסודות לקיום ממלכה לאומה הישראלית בארץ ישראל, ולהגשמת ייעודו הלאומי הייחודי, השונה מכל העמים. יש בו הדגשה חשובה: עתידה וגורלה של האומה יהיה תלוי במצבה הרוחני וחוסנה החברתי המוסרי, לא פחות ממה שהוא תלוי במצבה הבטחוני.