ראיית המציאות בתלת מֵמַד  

פרשה ומימושה – לפרשת ראה - מברכים תשפ"ג

הרב אליעזר חיים שנוולד

הראיה היא אחת מהתופעות המופלאות והמרתקות של הבריאה האלוקית. לא בכדי נברא האדם עם שתי עיניים ולא עם עין אחת. שתי העיניים הממוקמות במרחק של מספר סנטימטרים אחת מהשניה מאפשרות לראות תמונה תלת-ממדית (ראייה סְטֵרֵאוסְקופּית). ראיה בעין אחת בלבד רואה תמונה שטוחה, דו-ממדית, ללא עומק. כבר במאה ה-19 גילו החוקרים שכל אחת מהעיניים רואה תמונה קצת שונה מהשניה, מזוית שונה, ובכל זאת כאשר שתי העיניים ממוקדות באותו עצם המוח משלב ביניהן ומתקבלת הדמיה של תמונה אחת תלת-ממדית.

תמונה תלת-ממדית מאפשרת לראות את המציאות בצורה מדוייקת ומאוזנת יותר ולהבחין בפרופורציות שבין חלקיה. לעומתה תמונה שטוחה דו-ממדית משקפת את המציאות בצורה חלקית, ולפעמים אף מעוותת אותה. (ישנם צרכים מבצעיים אופרטיביים מסוימים שבהם לא ניתן להסתמך על תמונה דו-ממדית).

במקרים רבים עין אחת 'דומיננטית' יותר מהשניה (אבחון חיוני בהתאמת עדשות מגע). היא מבצעת את מרבית פעולת הראיה לרחוק. זה לא אומר שהעין הדומיננטית חזקה יותר, פשוט המוח מעדיף אותה. יש מצבי קיצון שבהם הפער בין העיניים משבש את הראיה.

חכמים הצביעו על הקשר בין ה'ראיה' ל'הבנה' שכלית. הרמב"ם מפרש על פיו כמה מושגים בתנ"ך: "דע כי 'ראה' ו'הביט' ו'חזה' - שלש המילות האלה נופלות על ראות העין, והושאלו שלשתם להשגת השכל" (מורה נבוכים ח"א פ"ד).

המציאות בה אנו חיים מורכבת ותלת-ממדית. היא לא שטוחה, יש בה עומק. כדי להבין אותה  בצורה נכונה ומאוזנת צריך להתבונן בה בשתי עיניים ב'תלת-ממד'. אנשים רבים מתבוננים במציאות רק בעין אחת, הדומיננטית, בראיה שטוחה, כדי להקל על עצמם ולפשט את המורכבות של המציאות. הם מעדיפים לעצום את העין השניה לחלוטין. כך נח יותר.

כאשר העין השמאלית היא הדומיננטית תמונת המציאות שלהם אינה כוללת את מה שניתן לראות בה רק אם משתמשים גם עם העין הימנית ('שטח מת'). ולהיפך כאשר העין הדומיננטית היא הימנית. אנשים שראיית העולם שלהם היא בעין ערכית, עוצמים לעצמם את העין השניה שביכולתה לזהות את האינטרסים הכוחנות והמניפולציות שפועלים במציאות. ולהיפך, אנשים שראית העולם שלהם היא אינטרסנטית כוחנית, עוורים לחלוטין להיבטים הערכיים של המציאות.

 לא פלא שבין שני סוגי בעלי הדומיננטיות, של הימנית והשמאלית, מצטיירים שתי תמונות שונות של המציאות, והשיח ביניהם הופך ל'שיח של חרשים'. הדרך לגשר ביניהם וליצור דו-שיח משותף מתוך תפיסה אמינה של המציאות, אינה מחייבת לוותר על הדומיננטיות של עין אחת, רק לדאוג שיאזנו את התמונה ע"י שימוש בו-זמנית גם בעינם השניה.

פרשת 'ראה' פותחת בבחירה בין הטוב והרע, הברכות והקללות: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ד' וגו'. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וגו'" (דברים יא כו). ר' חיים בן עטר שואל: "צריך לדעת למה אמר לשון 'ראיה' על הדברים?" (אור החיים שם). כלומר, מדוע לצורך הבחירה צריך 'ראיה'? תשובתו, אי אפשר לבחור נכון אם תמונת העולם היא חד-ממדית, ולא מתבוננים בו זמנית ב'שתי העיניים' - של העולם הרוחני, ושל העולם הזה: "ונראה שהכוונה היא כי לפי שבא להבחירם ב'עולם העליון', ולהמעיט כל טובות 'עולם הזה', וכדי שיתאמתו אצלם הדברים, צריך שהמוכיח יהיה בו, שני עניינים: אחד שיכיר הכרה חושיית בטוב העליון, והשני שהשיג השגת טוב 'עולם הזה' וקנייניו. כי אם המוכיח יהיה מושלל מקנייני 'עולם הזה', לא יאמנו דבריו למשיגי טובת 'עולם הזה', כי יאמרו: אין אומרים למי שלא ראה יבא ויגיד, שאם היה טועם טעמי הנאות גדולת העולם הזה וקנייניו ותענוגיו לא היה ממאיסו ובוחר בזולתו! ובזה לא יטו אזנם לקבל דבריו. גם הבא להפליג בטוב 'עולם הבא' לא יוצדקו ולא יאמנו דבריו לשכל הטבעי כל שהוא עצמו אין דבריו אלא מפי האמונה, והוא לא ראה ולא ידע". (שם). משה רבנו היה בעל ראית מציאות שלמה, ב'שתי עיניים', מורכבת משני מרכיביה, ורק הוא יכל להציג בפני העם תמונת עולם אמינה לבחירתם.

בעלית קומה, מצינו יחסיות בין ראית המציאות האלוקית המושלמת, לבין הראיה האנושית החלקית של משה רבנו: "'וַיֹּאמֶר ד' רָאֹה רָאִיתִי', אָמַר הקב"ה לְמשֶׁה: אַתָּה רוֹאֶה רְאִיָה אַחַת וַאֲנִי רוֹאֶה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת וכו'" (שמו"ר מ״ב ה).

בלבנו תפילה: "... ד' פְּקַח אֶת עֵינֵי אֵלֶּה וְיִרְאוּ וגו'" (מלכים ב ו' כ').