שכם והבחירה בין הברכה לקללה
הפרשה בחיי המעשה פרשת ראה – ר"ח אלול תשפ"ב
הרב אליעזר שנוולד – ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין
לפני קצת יותר משבוע ירו מחבלים על אוטובוס ממוגן של מתפללים שבאו לשכם להתפלל בקבר יוסף. אירוע זה בא לאחר שבפעם הקודמת נורתה אש על המתפללים בקבר ופצעה את מח"ט הגזרה, ולאחר מספר פעילויות סיכול מוצלחות של צה"ל, ימ"מ והשב"כ נגד תאי טרור בשכם. הירי עורר ויכוח תקשורתי, מצד אחד המתיישבים וה'ביטחוניסטים' שדרשו אמירה מדינית ברורה ונחושה ביחס לזכות שלנו להיכנס לקבר יוסף לתפילה, כמקום קדוש בעל משמעות לאומית, ובדרישה שלא להיכנע לטרור, אדרבא, להגביר את הנוכחות במקום ולתת מענה הולם לאבטחתו. ומנגד, אלה שגינו את הכניסה לשכם ודרשו בעקבות הירי להימנע מכניסה לקבר יוסף. מסקנות מנוגדות בצורה קוטבית מאותו אירוע. לא היה קשה לזהות שהמסקנות המנוגדות נובעות מאג'נדות ומפוזיציות מנוגדות מלכתחילה. שכם וקבר יוסף באמצע ושתי דעות מנוגדות ביחס אליהם, מצד זה ומהצד השני.
העיר שכם עירו של יוסף הצדיק, כבברכת אביו יעקב: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ וגו'" (בראשית מח כב). עיר של ניגודים ומורכבות: היא ניתנה כנחלה לבני יוסף, ויוסף עצמו נקבר בה. היא הייתה העיר הראשונה אליה הגיע אברהם אבינו בבואו לארץ כנען: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה" (בראשית יב ו). אולם, מנגד, שכם גם היתה: "מקום מזומן לפורענות. בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו אחיו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד" (סנהדרין קב א).
בפרשת השבוע אנו חוזרים לשכם, בפרשת הברכה והקללה, והמעמד ההיסטורי בשכם, בהר גריזים והר עיבל: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ד' וגו', וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ד' וגו'. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ד' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל וגו'" (דברים יא כו-כט).
הבחירה בין ה'ברכה' ל'קללה' שבפרשה היא אפשרות מאוזנת של בחירה אנושית, היכולת לבחור באופן חופשי בין שתי דרכים: "כי אני נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה, וטעם "לפניכם", שתבררו לכם מהן מה שתרצו, ואודיע שתהיה לכם הברכה כאשר תעשו המצות והקללה אם לא תקיימו אותן וכו'" (רמב"ן שם).
במעמד ההיסטורי של ה'ברכה' ו'הקללה' כל האומה התכנסה למעמד מאחד: "ששה שבטים יעמדו על הר גריזים וששה שבטים בהר עיבל, וכו'. והלוים עמדו בין ההרים והפכו פניהם ופתחו בברכה וכו'" (שפתי חכמים שם). הלווים עמדו בעמק, בשכם, בין לבין. בזמן שקראו את פסוקי הברכה פנו לדרום להר הברכה, וכאשר קראו את פסוקי הקללה פנו לצפון להר עיבל הר הקללה. למעמד זה השלכה לדורות על היכולת להתמודד עם הדואליות של המציאות האחת, הקשורה לשתי פנים באותו מקום: "נמצא שהעם עמד שם על הר גריזים ועל הר עיבל ומסר לעצמו ולכל דורותיו את הברירה בין ברכה לקללה. בשעת אמירת הברכה פנו הלויים אל הר גריזים, ואילו בשעת אמירת הקללה הם פנו אל הר עיבל. כי הברכה והקללה מומחשות לחושים על ידי מראה שני ההרים האלה המנוגדים בטבעם. וכו'. ועדיין הניגוד שביניהם ניכר לעין. הר גריזים הוא בדרום הר שכם והוא עטוף ירק, וגנות מכסות את המדרגות שבמדרונו; ואילו הר עיבל הוא בצד צפון והוא תלול וצחיח ושומם. הר עיבל גבוה כשמונה מאות רגל והר גריזים גבוה ממנו קמעא. לפיכך שני ההרים האלה העומדים זה בצד זה ממחישים יפה את הברכה ואת הקללה. שניהם מתרוממים על אותה אדמה ואותה טיפה של גשם ושל טל מרווה את שניהם, על שניהם חולף אותו אויר ואותה אבקת פרחים מרחפת על זה ועל זה; ואף על פי כן נשאר הר עיבל בקיפאון עקר, ואילו הר גריזים עוטה עדי צמח עד פסגתו. וכך הברכה והקללה אינן תלויות בנסיבות החיצוניות, אלא הן תלויות בכושרנו הפנימי לקבל את זו או את זו; הן תלויות ביחסנו למה שמביא את הברכה. כאשר נעבור את הירדן ונציג את רגלנו על אדמת תורת קדושתנו, ניתן עינינו בשני ההרים האלה; מראיהם יורה לנו שעלינו לבחור בין ברכה לבין קללה, ובהתנהגותנו המוסרית אנחנו מחליטים בעצמנו אם פנינו מועדות להר גריזים או להר עיבל" (רש"ר הירש שם).
זוהי גם שבת ראש חודש אלול שבו אנו עוסקים בבחירה ובתשובה. שבפנינו המאזניים של המעשים והבחירות שלנו. מצד זה ומצד זה. בין הברכה לבין הקללה.