נחמה שינוי וריפוי
מוקדש ליום השנה לנפילתם של סמ"ר יהונתן איינהורן הי"ד וסא"ל אבנר גולדמן ז"ל
הרב אליעזר שנוולד - הפרשה בחיי המעשה – ואתחנן– שבת נחמו - תשפ"א
'שבת נחמו' פותחת את סדרת 'שבע דנחמתא' – שבע שבתות הנחמה שאחרי ט' באב. בשבת זו אנו קוראים את פרשת ואתחנן ומזכירים את מעמד הר סיני ו'עשרת הדיברות'. 'שבת נחמו' נקראת על שם הפטרתה: "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם" (ישעיהו מ א). נבואה המתארת את ימות הגאולה, שיקום וריפוי שברי הגלות והחורבן : "נחמו נחמו - כל אלה הנחמות עתידה לימות המשיח, והכפל לחזק" (רד"ק שם)
למה נועדה סדרת השבתות - 'שבע דנחמתא'? ומהי המשמעות של ה'נחמה' כאשר מדובר ב'עמי' – ב'אומה' ולא באדם פרטי?
כאשר מדובר באדם פרטי ה'נחמה' היא עיבוד האבל, היא תהליך ריפוי ריגשי פסיכולוגי, שנועד לשקם את הנפש מהמשבר, מטרגדיה קשה. ה'נחמה' היא ה'אור שבקצה מנהרת החושך', נותנת אופק חדש של שינוי ותקווה ומייצרת אנרגיות נפשיות חדשות המאפשרות לפתוח דף חדש לקום, להמשיך ולהתקדם. המנחמים יכולים לתרום את חלקם, אולם את עיקר העבודה צריך לעשות האדם עם עצמו.
אולם מהי המשמעות של 'נחמה' על טרגדיה ברמה הלאומית? וכיצד היא באה לידי ביטוי בשבת 'נחמו'?
ברמה הלאומית ה'נחמה' היא בראש ובראשונה בשורה על תחילתו של עידן חדש בחיי האומה, ב'יום שאחרי': "דברו על לב ירושלים וקיראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לָקְחָה מיד ד' כפלים בכל חטאתיה" (שם פס' ב). "כי נרצה עונה - נשלם ענשה" (רד"ק שם).
נבואת 'נחמו' וסדרת שבתות ה'נחמה' הם בשורה על עידן לאומי חדש של שיקום וצמיחה לאחר החורבן הטרגי והקשה שעבר על עם ישראל. שיקום ההרס הפיזי של התשתיות הלאומיות והמערכות שהן הבסיס לקיומה של האומה, חידושן ושיפורן, ושיקום התודעה והאתוס הלאומי ב'יום שאחרי' הטרגדיה שקרתה, כדי לממש את היעוד הלאומי. מרכיב חשוב ביותר של תהליך השיקום התודעתי הוא הבנה מפוקחת יותר של מה שקרה והפקת לקחים מתאימים. תהליך זה עתיד להשפיע על שינוי מפלס הרוח הלאומי, ועל ריפוי הצלקות שנותרו מתקופת החורבן. עוצמתו של התהליך תימדד לפי רמת הנכונות הלאומית להתגייס ולהיות חלק בתהליך השיקום וההתחדשות. גם אם לשם כך נדרשים היחידים לשלם על כך מחיר אישי. הקב"ה עתיד לתרום את חלקו בנחמה, אולם את עיקר עבודת השינוי והריפוי צריכה לעשות האומה הישראלית, ביחד, 'בלב אחד כאיש אחד', מתוך יצירת קונצנזוס לאומי משותף. היא תוכל להצליח רק אם החברה תשכיל לייצר בתוכה אוירה מפוייסת, מנחמת, אוהבת ומכילה, של ריפוי ושינוי. היא לא תוכל להיעשות בהטפה, בשפה של יריבות והתססה, כשאחד מכה על חזהו של חברו. או כשמגזר אחד מאשים את משנהו ב'שריפת האסמים', בדרך ישירה, או בעקיפין. ואף לא באמצעות יצירות 'אומנות' מושקעות.
בפרשת ואתחנן מצווה משה רבנו לזכור, לדורות, את מעמד הר סיני, על כל היבטיו, המצוותיים, האמוניים והלאומיים: "רק השמר לך ושמור נפשך מאד! פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך: יום אשר עמדת לפני ד' אלקיך בחורב! באמור ד' אלי: הקהל לי את העם, ואשמיעם את דברי, אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה, ואת בניהם ילמדון" (דברים ד ט-י). התנאי לקבלת התורה היה הקהלת כל העם: "ויחן שם ישראל נגד ההר - כאיש אחד בלב אחד! אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת" (רש"י שמות יט ב). "הקהל לי את העם - מזה יש להתבונן כח הופעת הקדושה באותו יום, עד שלא היה אפשר להתגלות בזה האופן עד שנקהלו כל העם! וכדאיתא (בדברים רבה פ' תבוא) שרבי קודם שנכנס לדרוש חקר אם יש כל הקהל. ופי' הטעם מהיכן הוא למד ממתן תורה, שכך כתיב: 'הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי'. למדנו שאין סייעתא דשמיא חלה באופן אחד לעולם בין אם הצבור רב או מעט. אלא הכל לפי העם. ע"כ בעת שהופיע הקב"ה בכבודו בשפע רב אמר הקהל לי וגו'". (העמק דבר דברים כאן).
נתקהל כולנו, לשמיעת פסוקי הקריאה וההפטרה, כי תמיד, כולנו, ובאופן מיוחד כעת, 'כה זקוקים לנחמה!'