'שבת נחמו' היא אחת מהשבתות שזכו לשם מיוחד. היא חלה בדרך כלל בשבת פרשת ואתחנן ובאה לאחר ט' באב. שם השבת נקרא על שם פתיחת ההפטרה: "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם. דברו על לב ירושלים וקיראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ד' כפליים בכל חטאתיה". (ישעיה מ א). שבת זו היא הראשונה משבע שבתות הנחמה שבהן הפטרות נחמה מיוחדות.
הצמדת שבת נחמו לט' באב, קשורה למשמעות העמוקה של ה'נחמה' על החורבן, ברמה האישית והלאומית, עליה אנו מבקשים לעמוד. לנחמה מסוג זה יש משמעות רחבה ביותר, והיא אחת מאבני היסוד של העוצמה האיסטרטגית הלאומית.

חז"ל עמדו על כפל הנחמה המוזכר בהפטרה: "נחמו נחמו עמי", ועל הכפליים שלקחה מיד ד' בכל חטאתיה: "חטאו בכפליים דכתיב: "חטא חטאה ירושלים", ולקו בכפליים דכתיב (ישעיה מ'): "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה", ומתנחמים בכפליים, דכתיב (שם): "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם". (איכה רבה א נז). כפליים מכופלים.
פירושים רבים נאמרו על התאמת כפל הנחמה לכפל החטאים והחורבנות, זה לעומת זה. אנו מבקשים להצביע על ה'כפל' לא במשמעות כמותית אלא כשתי פנים של אותה מטבע.
ל'מטבע' ה'נחמה' הכפולה מספר בחינות: הנחמה על החורבן הרוחני והקודש מצד אחד, ומצד שני על החורבן הפיזי של המקדש וירושלים. הנחמה השמימית מצד אחד, ומצד שני הנחמה והתיקון האנושי. הנחמה שבאה ברובד התודעתי מצד אחד, ומצד שני הנחמה שבאה ע"י עשיה מתקנת. הנחמה על החורבן האישי מצד אחד, ומצד שני על החורבן הלאומי, ועל חורבן האומה והגלות מצד אחד, ומצד שני חורבן המקדש וירושלים.
השניים האחרונים הוזכרו בנפרד במקומות אחרים: הנחמה בקיבוץ הגלויות -על חורבן האומה: "כי ניחם ד' עמו גאל ירושלים". (ישעיה נב ט). "כי נחם ה' עמו - שהוא קיבוץ גליות" (מלבי"ם שם). והנחמה בבנין חורבות ירושלים -על חורבן המקדש וירושלים: "כי ניחם ד' ציון ניחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ד'". (ישעיה נא ג)
גם בתפילת הנחמה שתקנו חכמים להוסיף בט' באב יש כפל נחמה, על חורבן האומה ועל חורבן ירושלים: "נחם ד' אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים ואת העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה וכו'".
אולם אמירת 'נחם' היא: "רק בתפלת מנחה של תשעה באב. לפי שאז הציתו במקדש אש ולכן מתפללים אז על הנחמה". (רמ"א סי' תקנ"ז עפ"י הרוקח)
מדוע דווקא בשעה שהפורענות והקטסטרופה היתה בעיצומה אנו מתפללים על הנחמה?! (וכן מדוע דווקא בזמן זה הקילו במנהגי האבלות: יושבים על הכיסא (שו"ע תקנט ג) ומתעטפים בטלית ותפילין בברכה? (סי' תקנה א). נראה שהתשובה על כך כמו ההסבר על הצמידות של שבת נחמו לט' באב קשורים למהות ה'נחמה'.
'נחמה' אמיתית, מטרגדיה טראומטית, מחורבן ומאבדן, אינה השכחה והתעלמות ממה שקרה, והיא אינה הפלגה ל'עולם אחר', היא היכולת התודעתית והנפשית להתבונן בדבר שקרה מזוית מבט אחרת, מזוית שמאפשרת לזהות בינות לחורבות והאפר של החורבן, את הניצנים המבצבצים של הבנין העתידי שעתיד לצמוח ממנו.
נחמה היא היכולת הנפשית להפוך את הטראומה, הכאב והיאוש, מחידלון לתקוה, לכוחות חיים, ולתנופה של יצירה מחודשת.(ראה 'מאמרי הראי"ה' ח"ב 'נחמת ישראל').
החיים של האדם הפרטי מזמנים לו רגעי אושר והצלחה, בצד רגעים של כשלון ועצב, ולא פעם גם טרגדיות טראומטיות. כך גם בחייה של אומה ישנם הצלחות וישנם גם כשלונות וטראומות. המבחן של היחיד והאומה הוא האם הם מסוגלים להתנחם. האם הם מסוגלים לאסוף את השברים לקום על הרגלים ולהשתקם, או שהטראומה תגרום להפרקות סופנית.
כאשר מדובר באומה – היכולת להתנחם ולהשתקם מאירועים טראומטיים היא אחד ממרכיבי העוצמה והשרידות האיסטרטגית. עמים רבים במהלך ההיסטוריה התפרקו כתוצאה מקטסטרופה טראומטית שלא יכלו להשתקם ממנה. היכולת ל'התנחם' ממצבי משבר לאומיים, ולגייס תעצומות ומשאבי רוח לאומית ולחזק את החוסן הלאומי הם יעד איסטרטגי קיומי שיש לפתחו. עם ישראל עמד במבחן זה בהצלחה לאורך כל ההסטוריה וגם בדור האחרון.

החורבן של ט' באב – חורבן האומה והגלות, וחורבן הבית הלאומי המקדש וירושלים, איתגר את המשך הקיום הלאומי של עם ישראל. כח הנחמה בכפליים, מהשמים ומאדם, מנע מהאומה את היאוש וההתפרקות, לא בכדי בחרה האומה את המנון 'התקוה', לעם הנצח שאינו מפחד מדרך ארוכה! הנחמה הכפולה יצרה את התשתית להתגשמות חזון הנביאים, לתחית האומה וקיבוץ גלויות, ולבנין ירושלים וארץ ישראל, והיא שתניע את התהליך התודעתי להשלמתה בבנין המקדש בבב"א.