ספר דברים בכלל ופרשת דברים בפרט, מהוים אבן יסוד בבנין הציבוריות הישראלית לדורות.  ה'תוכחה' הציבורית; הביקורת ותהליכי ההשתפרות והתיקון שמובלים ע"י ההנהגה. כל אלה מקופלים בפסוק הפתיחה של הפרשה והספר:"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה וגו'" (דברים א א). ב'דברי' הפרידה המנהיגותיים של משה רבנו כוללים הוא סוקר את התחנות העיקריות בהם עבר עם ישראל מאז יציאת מצרים ומצביע על ההישגים, הכשלים ודרך ההתנהלות של העם: "אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן" (רש"י דברים א א). כדי שדברי הביקורת והתוכחה יהיו אפקטיביים הם נאמרו במעמד של כל העם: "אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים: אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך! אילו היינו שם היינו משיבין אותו. לכך כנסם כולם ואמר להם: הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב!" (רש"י שם). כוחה של ביקורת זו היה בכך שהיא נאמרה מתוך לב אוהב, וללא כעס וטינה, למרות שבחלק מהמקרים עליהם דובר נגרם למשה עוול אישי: "משל דמשה ובלעם למה הדבר דומה? לבן מלך שיש לו שני שרים אחד אוהבו ואחד שונאו. האוהב אומר לו: בני הזהר שלא תעשה עבירה שאביך מלך ודיין ואם ישמע שתעבור לא יחוס עליך אלא יהרגך. והשונא אומר לו: עשה כל תאות נפשך כי אביך מלך ואינך ירא משום דבר. וכו'" (הרא"ש דברים א א). סוד עוצמתה של הביקורת היה בכך שמשה רבנו היה מוכן לבקר את עצמו, מתוך שאיפה לשיפור עצמי: "דבר אחר 'ולמוכיחים ינעם', אלו שני מוכיחים נעימים שהוכיחו את ישראל לאביהן שבשמים ואלו הן משה ושמואל. בוא וראה חכמתן שלא ראו להוכיח את ישראל עד שהוכיחו את עצמן תחילה. וכו'. נמצאת למד שכל מי שהוא מבקש להוכיח את האחרים יוכיח את עצמו תחילה וכו'" (מדרש הגדול דברים א א). לפני המעמד בחן משה את הבשלות של העם לקבל ביקורת: "מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות" (ספרי דברים פיסקא א). ללא בשלות מתאימה הביקורת לא תועיל ואף תזיק: "וזהו אומרם זכרונם לברכה (יבמות סה ב): 'כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע', לפי שיהיה בענין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח" (החינוך מצות התוכחה רלט). כדי שהביקורת תשמע היא נאמרה בסגנון נכון, מרוכך, מאוזן ומדוייק: "ועכשיו דבר אלה הדברים, דברים רכים, דברים מסודרים על נכון, מה שאי אפשר לאדם אחר לדבר ולסדר דברים כאלו. ובפרט במעמד כל ישראל, עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, וזהו אל כל ישראל" (צרור המור דברים א א).

בעיון שלנו בפרשיות השבוע אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; על עולם הבחירה החופשית, ועל המעגלים התומכים שלה שמאפשרים לה להתקיים תוך בקרה, איזונים, בלמים ומנגנוני תיקון ושיפור במקרה של בחירה לא נכונה.  בפרשתנו אנו מבקשים להצביע על הביקורת כמרכיב חשוב במעגל התמיכה של עולם הבחירה.

 האפשרות שניתנה לאדם לבחור ולהחליט היא גם האפשרות שניתנה לו לטעות. על כן ללא מנגנון של בקרה וביקורת על הבחירה וההחלטות במקרה של החלטה ובחירה שגויה עלול האדם לדבוק בה ולשקוע בכשלונו. לאדם קשה להיות אובייקטיבי ביחס לעצמו, לראות את טעויותיו ולהודות בכשלונותיו: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (משנה נגעים ב ה), שכן: "אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין ט ב, במשמעות מושאלת שקשה לאדם לראות את עצמו כ'רשע'). על כן היחיד והציבור זקוקים למנגנוני ביקורת חיצוניים שישקפו  את ההצלחות ואת הכשלונות ללא מורא וללא משוא פנים. מאידך לאדם ולציבור קשה לקבל ביקורת שמשקפת טעויות וכשלונות יש בכך פגיעה באגו. הרוצה להצליח להתייעל ולהשתפר עליו לרצות ושמוח בקיומם של מנגנונים כאלה: "אוהב מוסר אוהב דעת, וְשׂונֵא תוֹכַחַת בָּעַר" (משלי יב א). "אוהב מוסר - מי שהוא אוהב מוסר במדות הוא אוהב דעת כי זה ממה שיישירהו לשלימות המושכלות, ולזה הוא מבואר כי מי שהוא שונא התוכחת ונפקד ממנו השלימות במדות הנה הוא בער, כי יפקד ממנו שלימות המושכלות גם כן" (רלב"ג שם).