ימי המבצע "צוק איתן" מעלים לדיון סוגיות צבאיות, אסטרטגיות, וציבוריות. לצד כל אלה עולות סוגיות חשובות ביותר של מנהיגות.
השבת אנו מתחילים לקרוא את ספר דברים – משנה התורה וספר התוכחה. מפרשתנו אנו מבקשים ללמוד על אסטרטגיה של ביקורת ציבורית כדי לתקן את העתיד, כיצד מובילים מהלכים ציבוריים של הפקת לקחים תיקון ושיפור.
ספר דברים מתעד את מעמד התוכחה של עם ישראל בערבות מואב, בשערי ארץ ישראל, ערב הכניסה לא"י, ותום כהונתו של משה רבנו כמנהיג של עם ישראל. במעמד זה חוזר משה רבנו על התורה באזני העם ו"מוכיח" אותו. כבר שאלו על כך: מה הצורך בחזרה זו? ומדוע שינה הכתוב בחלק מתאור האירועים והמצוות?וכן שאלו מדוע יש ארועים ומצוות שחזר עליהם וכאלה שלא? כפי שנאמר במדרש (ספרי דברים א א): "אלה הדברים אשר דבר משה", וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד (המוזכרים בספר דברים)?! והלא הוא כתב כל התורה כולה (גם אלה שלא נשנו בספר דברים)? שנאמר (דברים לא) :"ויכתב משה את התורה הזאת". מה תלמוד לומר 'אלה הדברים אשר דבר משה' ? מלמד שהיו דברי תוכחות, וכו'". בספר דברים, משנה תורה, חזר רק על דברי התוכחות, וזהו היעוד של המעמד והספר 'להוכיח' את ישראל. (ספרי שם): "'בעבר הירדן', מלמד שהוכיחם על מה שעשו בעבר הירדן. וכו'. 'במדבר', מלמד שהוכיחם על מה שעשו במדבר. וכו'. 'בערבה', מלמד שהוכיחם על מה שעשו בערבות מואב. וכו'. 'מול סוף', מלמד שהוכיחם על מה שעשו על הים שהמרו על הים והפכו עורף כלפי משה שלש מסעות, וכו'".
בניגוד לשימוש המקובל, המושג "תוכחה" אינו 'הטפת מוסר' במובן הפשוט. אין מדובר על מנהיג שמטיח דברים ומלקה את צאן מרעיתו במילותיו, ומטיל בהם סרה.מדובר על ביקורת ציבורית בונה ואמיצה, של המנהיג, שאינה מנסה לייפות את המציאות, ולעשות אידיאולוגיה מהכישלונות. ביקורת אמינה המשקפת ראיה פרופורציונאלית של הליקויים, ולא מעצימה אותם. הביקורת של משה רבנו חודרת לעומק הליקויים ושורשם, ולא ח"ו מתוך טהרנות וצדקנות אלא לשם הפקת לקחים מכשלונות העבר – וליצירת מנוף לתיקון בעתיד כמאמר המדרש (דב"ר א ב): "אלה הדברים' זה שאמר הכתוב (משלי כח): "מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון", ר' פנחס בשם רבי חמא בר חנינא אמר: 'מוכיח' זה משה. 'אדם' אלו ישראל וכו', מהו 'אחרי'? אמר הקדוש ברוך הוא: בשביל להביאן אחרי". ובעץ יוסף מפרש (שם): "להוליכן אחר עבודתי, וכו', לזכות את ישראל שילכו אחרי ד'".
מכאן, שהסיבה לשנויים בין הניסוחים של ספר דברים, לשאר החומשים, משקף שתי זויות מבט: ההזכרה של הפרשיות במקומן, בכלל החומשים, משקפת את ההתרחשות בשעתן, ואילו הניסוח בספר דברים משקף את הלקחים שיש להפיק מהאירועים, לעתיד.
משה רבנו נמצא בשלהי כהונתו כמנהיג של עם ישראל, והוא מדריך את עם ישראל ומבקש לתת בידו כלים כיצד להתנהל בעתיד, בא"י. וכיצד יתמודד עם האתגרים היחודיים שיעמדו בפניו בארץ ישראל, "לזכות את ישראל שילכו אחרי ד'". לשם כך צריך להוביל מהלך של תיקון הליקויים בהתנהלות של עם ישראל שהתגלו במדבר, ועדיין לא באו לתיקונם השלם.
קשה מאד לשנות הרגלים והתנהלות של היחיד, ושל ציבור קשה שבעתיים. בספר דברים מלמד אותנו משה רבנו שיעור מאלף כיצד מגייסים את הציבור למהלך של תיקון והשתפרות. התנאי הראשון לכך הוא הנכונות של המנהיגות לביקורת על התנהלות לקויה של הציבור, ושל מערכותיו, באומץ וביושר, ולא לחשוש שמא הדבר יתפרש ככישלונה. והתנאי השני יצירת מערכת יחסים של המנהיג עם העם שתייצר נכונות למהלך משותף של תיקון, (ספרי שם) : "דבר אחר אל כל ישראל, מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות". והתנאי השלישי, לעמול על הטמעת הלקחים.
המהלך הזה אמור להכין את העם להתמודדות עם שני האתגרים העיקריים, שאיתן יאלץ להתמודד בא"י: האתגר הרוחני – שיווצר מהחיכוך עם העבודה הזרה של עמי כנען. והאתגר הבטחוני – שיווצר כתוצאה מהקושי לכבוש את הארץ. כל אלה משקפים את הדאגה ותחושת האחריות של משה רבנו על העתיד הצפוי לעם ישראל עם כניסתו לא"י, למרות שזה עתיד לקרות כשכבר לא יהיה המנהיג והעם לא יהיה באחריותו.