הזכות לכבוד והחובה לכבד
הפרשה בחיי המעשה -פרשת מטות תשפ"ב
הרב אליעזר שנוולד – ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין
'הזכות לכבוד והחובה לכבד' היתה שמה של תוכנית חינוכית שנתית למערכת החינוך לפני מספר עשורים. בסוף השבוע שעבר התחוללה סערה שהציפה את התקשורת והרשתות החברתיות. היא נגעה בנושא רגיש זה שנים רבות, מאז שבתרבות האירופית והאמריקאית התקבל המנהג ללחוץ יד כמחווה נימוסית של כבוד ואמירת שלום, גם בין גברים לנשים. הזמרת החוזרת בתשובה יובל דיין הופיעה לפני נשיא מדינת ישראל ונשיא ארה"ב, וכשהוא ביקש ללחוץ את ידה כאות מחווה על שירתה היא קדה לו קידה לאות כבוד ותודה מנומסת אולם נמנעה מללחוץ את ידו. הזמרת הסבירה שהיא קיבלה על עצמה 'לשמור נגיעה' כחלק מתהליך ההתחזקות הדתית שהיא נמצאת בו, וכך היא גם מרגישה יותר שלמה עם הצניעות של עצמה, ולא התכוונה חלילה בשום אופן לפגוע בכבודו. הסתבר שהיא גם ביקשה פעמים רבות לפני ההופעה ליידע את נשיא ארה"ב שהיא 'שומרת נגיעה' על מנת שלא יבקש ללחוץ את ידה. לא ברור מדוע זה קרה בכל זאת. אם לשפוט לפי שפת הגוף של הנשיא לא נראה שהוא נעלב או הרגיש שכבודו נפגע. בצוותו של הנשיא עובדות כמה נשים חרדיות והוא עצמו קשור לעולם היהודי והחרדי בארה"ב ובכלל, עקב פעילותו הפוליטית רבת השנים, וגם בעקבות העובדה שילדיו נשואים ליהודים, ובנכדיו מי שנחשבים כיהודים על פי ההלכה.
בתקשורת וברשתות החברתיות היו שכיבדו ושיבחו את עמידתה העדינה והנחושה על עקרונותיה, ועל דבקותה בקיום ההלכה בענין זה (הגם שהיו שהסתייגו מעצם השירה בפני גברים). והיו לא מעט שגינו, חלקם גם בלשון בוטה, מזלזלת ולא מכבדת, על 'פגיעה בכבוד נשיא ארה"ב', 'ידיד ישראל'. גם מצד פמיניסטים שמטיפים כל העת שזכותה של אישה לקבוע את הגבולות שלה עם עצמה וביחס לעצמה, לגופה ולכבודה.
בין המבקרים היו גם דתיים, שכינו את התנהגותה כ'קיצונית' ולא מידתית. והיו אף שהפריזו וטענו שהיא פגעה בנשיא באופן שיפגע גם ביחסו הטוב לישראל. בעיקר מי שמשכו את תשומת הלב היו קלי אצבע על המקלדת שלשעה קלה הפכו לפוסקי הלכה מדופלמים, ש'פלפלו' בהלכה ו'קבעו' בפסקנות שבמעשה שעשתה היא 'עברה על ההלכה'! לא פחות ולא יותר, כי 'הלבינה את פניו של נשיא ארה"ב ברבים'. כידוע "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא נח ב). ו"אין לו חלק לעולם הבא" (אבות ג יד). ומהם שהטיפו לה מוסר, בצורה מזלזלת ולא מכבדת עם לא מעט התנשאות, כלפי חוזרת בתשובה, שמצד אחד היא שרה לפני גברים ומצד שני היא מבקשת לכבדה כ'שומרת נגיעה'.
היו גם תגובות לתגובות. כמי שכתב (בשינויי ניסוח): שגם 'אמונתו של אדם היא כבודו'. האם הוא חייב לוותר על זכותו לכבוד מפני כבוד זולתו? במיוחד אם זולתו אינו מעריך את אמונתו ולא מכבד אותה?!
או מי שכתב: אם משהו מכבד אותך בדבר מאכל שידוע שאינו כשר, האם סירוב מנומס לאכול ממנו יחשב כ'הלבנת פנים'?! ואם לא, מה ההבדל?!
או אחר שתהה: האם הדתיים שתוקפים ומגנים עושים זאת למרות שהלכות איסור נגיעה חשובות בעיניהם והם מקפידים עליהם, אלא שלדעתם 'כבוד הבריות' גובר. או שאיסור זה בפרט ושמירת ההלכה בכלל פחות חשובה בעיניהם, ולכן עבורם 'כבוד הבריות' גובר?!
סימן שאלה זה הזכיר לי את הקדמתו של רבנו בחיי לפירוש הפרשה. פרשתנו פותחת בדיני נדרים ושבועות והפרתם. בהקדמתו עוסק רבנו בחיי בחומרת שבועת השקר, ובסולם ההירארכי שבין יראה מהבריות ליראת שמים. הנשבע לשקר מבקש להוכיח לבריות את צדקת דבריו, אולם הוא מתכחש ליראת ד', לקב"ה, שיודע שהוא משקר. משמע יראתו מהבריות חזקה מיראתו מאלוקיו. "'ירא את ד' בני ומלך, עם שונים אל תתערב' (משלי כד, כא): שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה את האדם שיירא מן המלך העליון יתעלה תחילה ואחריו שיירא מן המלך בארץ וכו'. 'עם שונים אל תתערב' - יזהיר שלא ישנה הדבר. כי יש עוברין על רצון ה' יתברך ליראתו של מלך, והנה הם יראים מאדם תחילה ועושין יראתו עיקר, ולא יתכן לעשות כן. אבל הראוי שיהיה ד' יתברך תחילת יראתו ועיקר מחשבתו ופעולותיו כולן. וכו'. וידוע כי ענין השבועה מגדר היראה שלא ישבע אדם בקב"ה כל עיקר ואפילו על האמת, אין צריך לומר על שקר. וכו'. ואיך יהיה האדם זהיר במדת היראה אם ישבע בהקב"ה לשקר או על האמת לבטלה".