הפקת לקחים והפיכת כשלון לנצחון

פרשה ומימושה – פרשת בלק - ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ד

הרב אליעזר חיים שנוולד

ובתפילה להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים. 

לפני כשבוע פרסם צה"ל את התחקיר על התנהלות הקרב בקיבוץ בארי בשמחת תורה תשפ"ד. התחקיר הציף באומץ את העובדות והנתונים של הקרב, את המחדלים הקשים וגם את מעשי הגבורה יוצאי הדופן שהיו  בקיבוץ ובסביבתו הקרובה.

מטרתו של תחקיר צבאי מקצועי הוא הפקת לקח לעתיד, כדי לשמר את דפוסי ההתנהלות המוצלחים וכדי לתקן ולשפר את אלה שלא, כדי למנוע את הישנותם של מקרים אלה בקרב, בעתיד: "לקח צבאי פירושו מסקנה, הנלמדת מתוך נסיון צבאי מלחמתי. המסקנה נובעת מאירוע מלחמתי כל שהוא, ויכולה להיות בתחום תורתי, מקצועי, מבצע, טכני וכיוצא באלה. איתור הלקחים, הפקתם ויישומם תכליתם למנוע ניוון התורה הצבאית ולכוון את המערכת בדרך הנכונה, אשר תכין אותה כראוי לקראת מבחני העתיד – ע"י שיפור איכותו וכושרו המלחמתי של הצבא. הלקח חייב להתבסס על תקרית מבצעית, שנלמדה, נבחנה ונבדקה יסודית. מבחנו האמיתי של הלקח ותועלתו ייבחנו בתקרית מבצעית, או במלחמה, למרות שהוא מיושם במעשה הצבאי היומיומי". (האלוף משה בר כוכבא, מרכבות הברזל עמ' 561).

כל אירוע מבצעי הוא אירוע יחידני שלעולם לא יחזור על עצמו. לכן תחקיר טוב אינו מסתפק בהצבעה על ההתנהלות שהיתה בקרב, אלא מבקשת לרדת לשרשה של התנהלות זו: מה היו הסיבות התודעתיות (והקונספציות), הארגוניות, והמקצועיות של הכח הלוחם שגרמו להתנהלות זו. לשם כך אין די בבדיקת מה שהתנהל בגזרה צרה בו התנהל הקרב המסויים, ובזמן בו הוא התקיים, אלא את כל המעטפת המבצעית של הקרב, שהשפיעה על ההתנהלות בקרב. את תהליך קבלת ההחלטות מהרמה הפיקודית הבכירה ביותר, את נתוני הפתיחה של הקרב וסיבותיו, את המעטפת המבצעית של גורמי הסיוע לכח הלוחם (מודיעין, סיוע אוירי, אספקת תחמושת ועוד). האם הם פעלו וסייעו, ואם לא מדוע.

הפקת לקחים מקצועית תלויה בבחינת ההתנהלות באומץ, ביושר וללא משוא פנים. צה"ל שילם מחירים קשים על מלחמות ואירועים מבצעיים שלא תוחקרו כראוי ולא הופקו מהם הלקחים הנכונים: "התוצאות הקשות לישראל במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת של"ג מלמדות, כי הפקת לקחים, יישומם והטמעתם חייבים להיות המשימה החשובה והמרכזית של צה"ל, וכו'".  (שם עמ' 566). הפקת לקחים נכונה עשויה להפוך את הכישלון למנוף לניצחון בעתיד: "התבוסה היא מורה הרבה יותר טובה! תבוסה לא רק מחדדת את חוש הביקורת: בזכותה, פוחת הסיכוי שיידחו הפתרונות המוצעים; זאת מכיוון שהתבוסה מחלישה את ההתנגדות לשינוי מצד חסידי המצב הקיים וכו'." (אדוארד לוטווק, 'אסטרטגיה של מלחמה ושלום' עמ' 37).

בפרשתנו, בלק מלך מואב חשש שעם ישראל עלול לכבוש את ארצו, לאחר רצף של ניצחונותיו על עמי האזור. בלק הכיר בנחיתותו הצבאית, לכן חיפש 'קוסם' שיקלל את עם ישראל ויפגע בו בכלים לא קונבנציונליים. לשם כך רתם את בלעם.

בלעם היה חדור שנאה לעם ישראל "ובלעם היה שונאם יותר מבלק" (רש"י במדבר כב יא), ורצה בכל מאודו לקללו ולכלותו מעל פני האדמה. אולם הוא היה תלוי באישור אלוקי.

בסופו של דבר הקב"ה אפשר לו ללכת לבלק אבל לא לקלל. (רבנו בחיי פס' כב) בלעם יצא לדרך ממוקד מטרה וחדור שנאה, והתעלם מההגבלה. היתה לו קונספציה. הוא היה בטוח שבקסמיו יצליח לנצל רגע של תורפה ו'מידת דין' אלוקית על ישראל כדי לממש את זממו: "הוא היה "מהלך" ושואף למטרתו. למרות האזהרה האלוהית הברורה היה סבור ביהירותו שיוכל להשיג את מטרתו" (רש"ר הירש שם פס' כב). השנאה שלו "קלקלה את השורה" (רש"י שם פס' כ"א).

בשל כך נשלח 'מלאך' להניא אותו ולהעמידו על טעותו, לצלצל בפעמון התרעה כדי ש'יחשב מסלול מחדש'. "מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד" (רש"י פס' כב). בתחילה הוא ניצב בדרכו וחרבו שלופה. בלעם ה'נביא' לא הבחין בו, הוא היה חדור בקונספציה שעיוורה את עיניו הנבואיות. האתון הבחינה, וסטתה מן הדרך. "הוא עיוור יותר מבהמתו; רצונו להתגבר על התנגדות ד' - ועל כורחו הוא נכנע לבהמתו" (רש"ר הירש שם). משראה בלעם שהאתון מונעת ממימוש הקונספציה הוא איבד את עשתונותיו והיכה אותה בידו (דעת מקרא שם). במקום לעצור, להפיק לקח, ולבחון מחדש את הקונספציה הוא נאחז בה באופן אובססיבי.

ה'מלאך' מתייצב מולו שנית עם חרבו. הפעם במשעול צר, גם הפעם הקונספציה האובססיבית עיוורה את מבטו. הוא לא הבחין במלאך. האתון שהבחינה, סטתה מדרכה ונצמדה לקיר באופן שרגלו נפצעה בצורה משמעותית. גם המחיר הכואב לא גרם לו לבחון את דרכו ולהפיק לקח, אדרבא, לנוכח האפשרות שלא יממש את הקונספציה שלו, הוא איבד עשתונות, הפך לאלים יותר והיכה שנית את האתון.

בפעם האחרונה, רגע לפני אבדון מוחלט, ניצב המלאך בדרכו וחסם אותה באופן מוחלט. גם הפעם העיוורון של בלעם לא אפשר לראות את המלאך ולשמוע את צלצול פעמון ההתרעה, אולם האתון שראתה נעצרה ורבצה במקומה. בלעם מתוסכל, שבוי בקונספציה עיוורת, אובססיבי, איבד את עשתונותיו באופן מוחלט: "איש זה היה בעל שאר רוח וניב שפתיים, אך תאוות ליבו ותשוקותיו השפלות העבירו אותו על דעתו" (רש"ר הירש פס' כז), בפרץ של אלימות בלתי נשלטת הכה את האתון שחוצצת בינו ובין מימוש הקונספציה. הפעם לא בידו אלא במקלו!

זה היה השלב שבו המלאך התגלה ופקח את עיניו. בלעם כמי שהתעורר מחלום, מבין רק בדיעבד את האיתותים, ואת מופרכות הקונספציה שהיה שבוי בה, שהביאה אותו לסף של אבדון.

בהפטרה נקרא על החובה לזכור ולהפיק את הלקח ממעשה בלעם ובלק: "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ד'" (מיכה ו ה). וביום שלישי בי"ז בתמוז נדרש ללקחי החורבן על 'שנאת חינם'.

"נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ד'" (איכה ג מ).