מנהיגות אמינות ונאמנות

הרב אליעזר שנוולד - הפרשה בחיי המעשה – בלק - תשפ"א 

בתקופה האחרונה אנו עדים לשכתוב סולם הערכים הציבורי. בין היתר, ניתן לפוליטיקאים 'פטור' ציבורי מאמירת האמת. טענה כנגד פוליטיקאי שהוא רימה את בוחריו, שביקש שיבחרו בו בגלל מצע מסויים וכאשר הוא נבחר הוא עשה בדיוק ההיפך ממה שהבטיח, מקבלת מענה ברשימה ארוכה של פוליטיקאים שהפרו את הבטחותיהם. מהבטחות של מה בכך ועד הבטחות עקרוניות שעליהן מושתתת תפיסת עולם שלימה. זוהי כבר לא בושה לפוליטיקאי לעמוד מול הציבור לאחר שהפר הבטחותיו בציפיה שהוא יתקבל בהבנה. לא רק הפוליטיקאים עושים 'הנחות' לעצמם, גם הציבור. כאשר הפרת ההבטחה משרתת את האינטרס של ציבור מסויים (בדרך כלל מהמפלגה היריבה) הוא מתגייס להצדיק אותה. וכאשר אותו ציבור מרומה ע"י פוליטיקאי 'משלו' הוא זועם וצועק 'גוואלד'!

לנוכח הביקורת על חוסר המוסריות של הרמיה והפרת ההבטחה, מושמע לא פעם הצידוק: "הפוליטיקה היא האמנות של האפשרי." (אמירה המיוחסת למדינאי הגרמני מהמאה ה-19 אוטו פון ביסמרק. בשנת 2015  התפרסם הספר: The Art of the Possible מאת: Edward  Keenan שעוסק בסוגיות יסוד בפוליטיקה). הכוונה שהפוליטיקה היא תחום יישומי שמותנה באפשרות העומדות על הפרק. ובהתאם להם, לעיתים בדלית ברירה, לא ניתן לממש את ההבטחה, וגם לא ניתן לעמוד בחיבוק ידיים, ולכן אין ברירה אלא להפר את ההבטחה, ומשום כך אין מדובר במעשה לא מוסרי!

אולם, האם הפוליטיקאי אינו אמור לדעת זאת מלכתחילה?! ואם כן מדוע הוא מבטיח ביודעו שלא יוכל להתחייב לממש את ההבטחה?!  ומה עם פוליטיקאי שהטעה את הציבור, ומלכתחילה, כשביקש שיבחרו בו, והבטיח הבטחות, לא היתה לו כל כוונה לקיימן?!

במדינה דמוקרטית הפוליטיקאים הם המנהיגים שמחליטים החלטות גורליות למדינה ואזרחיה. כוחם נובע מאמון הציבור שסומך עליהם ששיקוליהם נעשים מתוך נאמנות לציבור ולמדינה, ולא לאינטרסים הצרים של עצמם. כיצד הציבור יכול להמשיך לתת אמון במנהיג ששיקר?! זו עלולה להיות בעיה אסטרטגית קיומית: מנהיגים נדרשים לא פעם לרתום את הציבור למהלכים תובעניים כמו יציאה למלחמה, שעלולים להיות לה מחירים כבדים. הם צריכים להסביר לציבור את הנחיצות. מה יהיה אם הציבור איבד את האמון?!

מנהיגים, חברי כנסת ושרים צריכים לתת דוגמה אישית! מופת התנהגותי לציבור! איזה דוגמה אישית הם נותנים כשהם משקרים?!

וחוץ מזה: האם תחום הצבא והביטחון אינו 'אמנות האפשרי'? ועולם העסקים? ועוד. האם נוכל לפטור גם את העוסקים בהם מהחובה ל'אמינות'?!   

בסיומה של פרשתנו אנו קוראים על החטאת ישראל עם בנות מואב בעצת בלעם וזקני מדין (רמב"ן במדבר כה א), בו נספו עשרים וארבע אלף מישראל. סגירת המעגל מול המדינים תהיה בפרשת מטות, בציוי של הקב"ה למשה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. וידבר משה אל העם לאמור החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ד' במדין" (במדבר לא ב). מיתתו של משה תלויה בנקמה במדין. אם משה רבנו היה דואג לאינטרס האישי היה פועל כדי לדחות זאת עד כמה שניתן, בדרכים שאף אחד לא היה יכול לדעת. אולם משה היה נאמן לעם ישראל ולעתידו ולכן: "אף אעפ"י ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר" (רש"י שם).

נאמנות ואמינות הם שני צדדים של אותה מטבע. על מידת האמת של משה רבנו ונבואתו נאמר: "משה ותורתו אמת" (בבא בתרא, עד א). על נאמנותו של משה מעיד הקב"ה: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב ז). "כולם מחזיקים אותו כנאמן, כי אני מדבר עמו" (בכור שור שם). משמעות הנאמנות היא שמשה התנהל בהתאם לנדרש למרות שלו רצה היתה לו אפשרות לעשות אחרת: "... אך באמונת לבבו אינו עושה מאומה. ולא שייך לומר נאמן אלא על מי שיש בידו לעשות ואינו עושה וכו'"  (העמק דבר שם, עיי"ש בהקשר).

הבו לנו מנהיגות אמינה ונאמנה.