לא הכל רציונאלי
על רציונאליות איזון וביקורת
פרשה ומימושה – חוקת - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
מצות פרה אדומה מהוה בנין אב לברור גבולות היכולת של הרציונאליות האנושית: "'כל זה נסיתי בחכמה'. וכו'. אמר שלמה: לא הנחתי חכמה בעולם שלא עמדתי עליה, וכיון שהגעתי לפרשת פרה אדומה, 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'" (מדרש זוטא - קהלת ז כג).
שלמה המלך היה החכם מכל אדם: "הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך" (מלכים א, ג' ט'). חכמתו של שלמה המלך הביאה את הרציונאליות האנושית לפסגה הגבוהה ביותר ולמיצוי יכולתה. ממנה כמעט כל דבר היה יכול להתברר ע"י ההגיון והתבונה האנושית: "ויתן אלוקים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים; ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים; ויחכם מכל האדם, וגו'. ויהי שמו בכל הגויים סביב" (מלכים א ה' ט-יא). עיקר יתרונו הבלעדי היה בהבנת החכמה וההגיון שבמציאות העולם: "לא היה לפניך - אפילו משה רבינו בחכמת הטבע לא היה כמוהו, אבל בחכמת האלוקות היה חכם יותר ממנו" (הרד"ק שם).
חכמתו של שלמה אפשרה לפתוח בפני הציבור הרחב גם את שערי החכמה, ההגיון והעיון הרציונאלי שבתורה: "א"ר יוסי: לקופה (משל לכלי א.ש.) גדולה מלאה פירות ולא היה לה אוזן (ידיות אחיזה א.ש.) ולא היתה יכולה להיטלטל, ובא פקח אחד ועשה לה אזנים והתחילה להיטלטל ע"י אזנים. כך עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להשכיל דברי תורה וכיון שעמד שלמה התחילו הכל סוברין תורה" (שיר השירים רבה א ח, עירובין כא ב). ממנו ואילך 'התחילו הכל סוברין תורה' – גם ברובד ההגיוני והרציונאלי. נקודת המוצא של שלמה היתה שהחכמה והרציונאליות האנושית היא הכלי העיקרי להבין את העולם, את הנהגתו של הקב"ה ואת תורתו.
המדרש מתאר את המפנה הדרמטי שהתחולל בעת ששלמה המלך עסק בפרשת פרה אדומה "זהו שאמר הכתוב 'ביקש קהלת למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת' (קהלת יב י), בקש שלמה לעמוד על עסקי פרה אדומה, דאמר ר' יצחק: כל העוסק בפרה מטמאין בגדים, והיא עצמה מטהרת טמאים" (מדרש שוחר טוב תהילים ט).
הסיסטמטיות של הרציונאליות האנושית אינה יכולה להכיל סתירה לוגית שכזו. כאשר אותו דבר עצמו הוא דבר והיפוכו. הוא זה שמטהר את הטמאים ובו זמנית הוא מטמא את הטהורים. דבר זה גורם לשלמה להבין שלתבונה ולרציונאליות האנושית יש תקרת זכוכית, שממנה ואילך היא נמצאת במבוי סתום. שתמונת העולם מורכבת גם מדברים שלא ניתן להכניס לתבניות הרציונאליות. שהיומרה של 'אמרתי אחכמה' על כל דבר שקיים, ועל כל מצוות התורה, נאלצת להגיע למסקנה ש'והיא רחוקה ממני'. לקבל שיש דברים שהם מעל להגיון ושם נדרשת קבלה ואמונה תמימה: "אמר לו הקב"ה: 'וכתוב יושר דברי אמת' (שם), כבר כתבתי לך על ספרי יושר, שנאמר: 'הלא היא כתובה על ספר הישר' (יהושע י יג), עשה בישרות, עשה בתמימות, עשה באמונה, גזירה גזרתי, חוקה חקקתי, ואין להרהר אחריה, שנאמר: 'זאת חקת התורה' (במדבר יט ב)" (שם).
המורשת של פרשת פרה וחכמתו של שלמה רלוונטית מאד גם היום. האנושות המודרנית חייבת לנהל את עצמה בהגיון וברציונאליות. אולם אסור לה להתעלם מכך שיש במציאות ובהתנהלות האנושית מרכיבים לא רציונאליים, שהנסיון להכניסם לתבניות רציונאליות נועד לכשלון. במערכות מסויימות של העולם המודרני ניתנת בלעדיות לרציונאליות וזלזול בכל דבר שנתפס כלא רציונאלי. אולם כדי לקבל תמונה שלימה על העולם צריך לשלב בין השניים בצורה מאוזנת. להפעיל מערכת בקרה מאזנת שתסמן את גבולות הרציונאליות. מצד שני. ישנן מערכות אחרות בעולם המודרני שמממשות את יעודן דווקא מתוך שימוש בכלים לא רציונאליים, רגשיים וחברתיים, כמו: פוליטיקה, פרסום, יחסי ציבור ועיצוב דעת קהל ועוד. שמציפים את האדם מכל עבר כדי להשפיע בעיקר על הרבדים האנושיים הרגשיים והלא רציונאליים. מולם צריך להפעיל מערכת ביקורת מאזנת של חשיבה רציונאלית ביקורתית שתאזן את ההשפעות הלא רציונאליות.
גם בעולם היהדות התורה והאמונה נדרש היום יותר מכל איזון בין השימוש בכלים של היגיון ורציונאליות ובין האמונה והקבלה שת מציאות רוחנית אלוקית על שכלית. מצד אחד יש באמונה רבדים שניתן להבינם בהגיון אנושי רציונאלי. בבחינת: "אמרתי אחכמה". מאידך, יש באמונה רבדים עליונים שאינם 'לא שכל ולא רגש', בבחינת: "והיא רחוקה ממני".
קיים צורך בברורים מעמיקים של תורה ואמונה, תוך מיצוי של כלי ההגיון האנושיים. עולם האמונה והתורה אינו יכול להתבסס רק על קבלה ואמונה תמימה.
אולם מצד שני יש לדעת שהבנת ההגיון והרציונאליות של המצוות אינם תנאי בקיום המצוות! וגם אם מתברר שהמצוה היא בבחינת 'והיא רחוקה ממני' ולא ניתן להבין את תכליתה ואת טעמה של המצוה, אין זה פוטר מלקבל את עולה של תורה ולקיים את המצוה מתוך קבלה ואמונה תמימה.
אדרבא, סופו של שלמה המלך ושקיעת גדולתו כשנכשל במצוות שטעמן נכתב במפורש בתורה ,מלמדת שאסור להתבסס רק על החמה והבנת טעם המצוה בצורה בלעדית: "אני אמרתי ארבה סוסים ולא אשיב את העם מצרימה ובסוף השיבותי, אני אמרתי ארבה נשים ולא יסורו לבבי והרי נכתב עלי (מלכים א יא) נשיו הטו את לבבו" (וש"י קהלת א יז).