הסר כעס מבחירותיך

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת -  חקת  – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

המשבר של 'מי מריבה' עליו אנו קוראים בפרשתנו בולט מאד ברצף משברי המדבר, בשל העונש שהוטל בעקבותיו על משה ואהרון: "ויאמר ד' אל משה ואל אהרון: יען לא האמנתם בי להקדישנילעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם!" (במדבר כ יב).

מתאור המשבר בתורה קשה להבין מה היה חטאם של משה ואהרון ומה גרם לכך שלא יתקדש שם ד' לעיני ישראל: "החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב" (רמב"ן שם פס ח).

המפרשים פרשו את החטא באופנים שונים ואנו מבקשים להתעמק דווקא בפירושו של הרמב"ם, שפירש אותו ברובד המוסרי – בשל הכעס שהביא להחלטה להכות את הסלע במקום לדבר אליו. שכן בכך נגרם 'חילול השם' בעיני העם, שגדולים כמותם לא עמדו בניסיון הכעס: "ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו, כבר אמר עליו השם יתברך: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ', י"ב), "על אשר מריתם את פי למי מריבה" (שם, כ"ד) "על אשר לא קידשתם אותי" (דברים ל"ב, נ"א). – כל זה וחטאו, עליו השלום, היה, שנטה כלפי אחת משתי הקצוות ממעלה אחת מן המעלות – המידותיות, והיא המתינות, כאשר נטה כלפי הכעס, באומרו: "שמעו נא המורים" (במדבר כ' י'), מחה ד' בו שאיש כמוהו יכעס בפני קהל ישראל, במקום שאין הכעס ראוי בו, וכגון זה ביחס לאותו האדם חילול השם! לפי שכל תנועותיו ודבריו כולם למדים מהם ובהם מקוים לזכות לאושר העולם הזה והבא. והיאך יבוא ממנו הכעס, והוא ממעשה הרע, כמו שביארנו, ולא יבוא אלא מתכונה רעה מתכונות הנפש. וכו'". (שמונה פרקים פרק ד' מהדו' קפאח).

מקור דבריו של הרמב"ם הוא בספרי: "משה רבינו לפי שהיה בכלל כעס בא לכלל טעות. ר' אלעזר אומר בג' מקומות בא לכלל כעס ובא לכלל טעות. כיוצא בו אתה אומר שם: 'ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר קודש הוא לכם' מהו 'אומר' 'מדוע לא אכלתם את החטאת וגו''. כיוצא בו אתה אומר במדבר: 'ויאמר אליהם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים' מהו אומר: 'וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים'. וכו'. משה רבינו לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות" (ספרי מטות פסקה ה).

הרמב"ם ראה במידת הכעס חטא חמור, משום שהוא משבש את שיקול הדעת וגורם לאבדן שליטה עצמית. במיוחד בעת משבר כאשר מנהיגים אמורים לקבל החלטות ולשקול את דרכי הפעולה בדעה צלולה. תגובה מוחרפת עלולה לשקף לעם את דבר ד' בצורה מעוותת: "והוא שלא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה, אבל עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרוהו חכמים, וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס, אמרו, שהוא עליו השלום ודאי אין עליו פחיתות מדה, ולולא שהיה יודע שהשם יתברך כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנוהו יתברך לא היה כועס, ואנו לא מצינו שהשם יתברך כעס בדברו אליו בזה הענין אבל אמר (במדבר כ' ח'): 'קח את המטה והקהל את העדה'". (שמונה פרקים פרק ד מהדו' אבן תיבון).

הרמב"ן התקשה לקבל את פרושו של הרמב"ם לחומרת הכעס והמעשה ולחומרת העונש. אולם המהר"ל צודד בפירושו ודחה את קושיות הרמב"ן. על פי המהר"ל חומרת הכעס נובעת מכך שהיא משקפת מידה מסויימת של חוסר אמונה: "ופירוש זה כאשר אמר משה 'שמעו נא המורים' - דרך כעס, וכן מה שהכה הצור פעמיים הכל דרך כעס, ודבר זה לא היה ראוי לו. כי מאחר שעשה הקדוש ברוך הוא נס ראוי היה לו להתחזק ולהתגבר באמונה בהקדוש ברוך הוא. ואם היה מתחזק ומתגבר באמונה, היה מתחדש לו השמחה לא לעשות דרך כעס. וזהו 'אשר לא האמנתם' שהיה ראוי למשה להיות חזק באמונתו, ואם היה חזק באמונתו בהקדוש ברוך הוא היה נוטה אל מעלה נבדלת, והיה עושה בשמחה ולא היה מתפעל לכעוס, ואז היה זה קדושה לעיני ישראל, שהיה משה ואהרן מראים האמונה בו יתברך ואז היה שמו מקודש לעיניהם על ידי האמונה. וזהו שאמר: 'יען אשר לא האמנתם בי להקדישני', כלומר: היה לכם להתחזק באמונה. ואם עשיתם זה לא היה לכם לכעוס,כי האמונה מביא לידי שירה ושמחה, ומשה הכה פעמים דרך כעס ואמר שמעו נא המורים וזה הפך האמונה" (מהר"ל גבורות השם ז).

בעיון שלנו בפרשיות השבוע אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; הבחירה הגדולה של החיים ביעוד ובמטרה של החיים, בחירה שמכוונת את מכלול החיים של האדם ליעדם, והבחירה היום יומית הנגזרת ממנה. בפרשתנו אנו מבקשים להצביע על  השפעת הכעסים על הבחירה האנושית. על האופן שהכעס מטה את שיקול הדעת ומשבש את היכולת של האדם לבחור בחירות נכונות ולקבל החלטות מועילות: "כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים דף סו ב). הכעס הוא הימשכות אחר אינסטינקטים לא תבוניים וכניעה ל'יצרים' הפועלים באדם: "כי אין השכל שולט בו כלל והוא סר טעם ממש ככל החיות הטורפות" (מסילת ישרים פרק יא). "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד" (שבת קה ב). על כן השליטה בכעס מהווה מדד לצלם אנוש שבאדם: "בשלשה דברים האדם ניכר (שהוא 'אדם' א.ש.): בכוסו, בכיסו ובכעסו" (עירובין סה ב). "דעו בני כי מדת הכעס היא מן המידות המגונות והפחותות, והיא גם היא אוצר  הסכלים ומטמון עניי הדעת, כענין שנאמר (קהלת ז ט): 'כי כעס בעיני כסילים ינוח'" ('מעלות המידות' המעלה הי"ד).

בבוא האדם לבחור ולקבל החלטה בענין מסויים עליו להיות מודע לעצמו ולהתבונן האם הוא כועס וכעסו עלול להטות את שיקול הדעת לצד מסויים בצורה לא רציונאלית. או כאשר אחת האפשרויות המונחות על כפות המאזניים מעוררות בו כעס, ועל כן הוא לא מצליח לשקול אפשרות זו לגופה, את תועלתה ואת יתרונותיה. "דבר קשה הוא הכעס, שכל הכועס עיניו כהות, ודומה כאילו אינו רואה, כענין שנאמר (איוב יז ז): 'ותכה מכעש עיני וגו'' וכן הוא אומר  (תהילים ו ח) 'עששה מכעס עיני וגו'' וכו'. וכל מי שהוא כועס, איוולתו נראית וחרפתו נגלית בעיני הבריות, מפני שהכעס גורם לו טירוף הדעת, שנאמר (משלי יב טז): 'אויל ביום יוודע כעסו ואיוולתו' וכו'" (מעלות המידות שם). ככלל חשוב לאדם לבנות את אישיותו באופן שימנע מכעס: "את הכעס צריכים אנחנו לשנוא בכל עומק הוייתנו. בכעס גדול, אבל מתון ומיושב, אנחנו צריכים לשנוא את הכעס הרתחני, המערבב את הדעת, ופוסל את כל היתרונות הגדולים של האדם, היחידי והציבורי" (אורות הקודש ח"ג טו).