ללמוד על היש מהאין
הפרשה בחיי המעשה - לפרשת חקת - הרב אליעזר שנוולד - תש"פ
חטא 'מי מריבה' התרחש בשנת הארבעים בסמוך לכניסה לארץ ישראל ולמעבר מהנהגת המדבר בדרך נס להנהגת ארץ ישראל בדרך הטבע. הדיון על החטא נוטה להתמקד בדרך כלל בשאלה מה היה חטאם של משה ואהרון. אולם האם היה שם גם חטא של עם ישראל? לכאורה היתה שם בקשה לגיטימית למים: "ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרון" (במדבר כ ב). כך סבר החיזקוני: "לא לקו עכשיו כמו שלקו בשאר תלונות כי הדין עמהם מאחר שלא היה להם מים" (חזקוני במדבר כ ב). וכך סבר גם הרמב"ם (שמונה פרקים פרק ד) אולם יש פרשנים שסברו שהעם חטא בכך שלא הסתפק בתלונה עניינית למשה: "הנה המריבה עם משה היתה באמרם: 'ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה'. אמנם היתה גם על האל יתברך כאשר העיד באמרו: 'אשר רבו בני ישראל את ד'' וזה היה באמרם: 'ולמה העליתנו ממצרים'" (ספורנו שם פס' ג). "ובכל הנסיונות במדבר חטאם הגדול כשיאמרו "למה העליתנו ממצרים", שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך מלהיות עם האלהים כבן העובד את אביו, וכן אמר הכתוב (לעיל יא כ): 'יען כי מאסתם את ד' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמור למה זה יצאנו ממצרים' וכו'. ובכאן כתוב מפורש (פסוק יג): 'המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ד'', ומה פשע גדול מזה הוי רב את יוצרו" (רמב"ן שם פס' ח). אמירה זו היתה סוג של אבדן עשתונות, הטחת האשמה מתריסה כלפי הקב"ה, והבעת אי אמון בטובתו חוסר הערכה וכפיות טובה על הניסים שנעשו עבורם עד כה כדי לקיימם במדבר: במים במן ובענני הכבוד.
כמענה לכך מצווה הב"ה על משה לעשות נס מופלא לדבר אל הסלע ולהוציא להם ממנו מים: "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם" (במדבר כ ח). הדיבור אל הסלע לעיני העם היה אמור להיות דיבור לאזנם וליבם של ישראל, שיבינו ממנו את המסר: "ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו!" (רש"י במדבר כ יב).: "והיה אם כן המכוון ממנו ית' בזה הענין לעורר בם דעת ותבונה על יוקר וחשיבות דבור האלקי בצוויו אליהם" (הכתב והקבלה שם פס' ח). אופן הטיפול במשבר היה אמור לגרום לעם להבין את טעותם, אולם מטרה זו הוחמצה ע"י ההכאה!
במדבר אין מים! זה המצב הטבעי! אספקת המים לעם ישראל היתה בדרך נס פלאי - באמצעות בארה של מרים. כמו הרבה דברים בחיים בתחילה הפלא גורם להתרגשות הלב, אולם במשך הזמן מתרגלים והמצב הפלאי הופך למובן מאליו. ההתרגשות הלב נשחקת, הוא מתקשה כאבן, ואין בעל הנס מכיר בניסו. רק כשלפתע הנס נפסק והמצב הטבעי חוזר לקדמותו מרגישים בחסרונו. הפסקת המים היתה אמורה להזכיר לעם ישראל שעד כה הוא חי בנס, ללמוד על היש מהאין! ולהודות על כך לקב"ה. אולם זה לא קרה! ובכך היה חטאו.
נס הוצאת המים מן הסלע המאובן ע"י דיבור היה אמור להבליט את גודל הנס באספקת המים עד כה, ואות לכך שמה שנראה כדבר מובן מאליו אינו אלא נס מופלא, ורק אטימות הלב המאובן לא יבחין בכך ויטיח האשמה כלפי שמיא.
המסר הזה הוחמץ בכך שמשה היכה ולא דיבר!
לא רק משה ואהרון נענשו על כך! גם עמ"י נענש בכך שלא משה ואהרון הם שהנהיגו אותו בארץ ישראל.