ענווה ולא פולחן אישיות
פרשה ומימושה – קרח - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
בעיצומו של המשבר עם דתן ואבירם נאמר: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל" (במדבר טז כה). למרות מעמדו הרם משה רבנו, הענוותן, מחל על כבודו, והלך אל דתן ואבירם כדי לנסות לכבות את אש המחלוקת: "'ויקם משה וילך' - אמר רב אשי: מלמד שאין מחזיקין במחלוקת" (סנהדרין קי א). "כי אלמלא הלך משה להם היו קיימים במחלוקתם, ונסה הוא ללכת להם אולי ישקיע אש המחלוקת. וכו'. שהרי כן עשה משה שמחל על כבודו והלך לבעלי מחלוקתו" (תורה תמימה כאן).
על משה רבנו נאמר: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב ג). בנוסף לביטויי הענווה בתחום הרוחני והבין אישי ענוותנותו עיצבה את דפוסי מנהיגותו ואת הדרך שבה התמודד עם המשברים הלאומיים במדבר: "אלא משמעות "עניו" שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו" (העמק דבר במדבר יב ג).
כבר בפרוץ המשבר הראשון, משבר השליו והמן, חודש אחרי יציאת מצרים עונה משה בענוותנותו לתלונות העם: "ונחנו מה כי תלינו עלינו" (שמות טז ז). "'ונחנו מה' - מה אנחנו חשובין" (רש"י שם). "וזאת דרך ענוה, כי מה אנחנו שתליתם עלינו שהוצאנו אתכם מארץ מצרים! הן אנחנו אין ופועלנו הבל!" (רמב"ן שם). אין באמירה הענוותנית של משה משום התבטלות נגטיבית - אי הכרת הערך העצמי היחודי שלו כנביא שלא קם כמוהו, שרק זה עתה הוציא אותם ממצרים. ואין בה התעלמות ממעמדו כמנהיג מורם מעם שכל הסמכויות והשליטה בידו. "ומשמעות 'עניו' הוא שאינו חושש לכבודו וצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד, אלא משמעות 'עניו' שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו" (העמק דבר שם). הענווה היא גישה פוזיטיבית – היא תובנה שמזהה בדייקנות את האמת שמירב הכשרונות, הכוחות והיכולות האנושיות לא נוצרו ע"י האדם בעצמו. הוא קיבל אותם בלידתו כמתת אלוקים. אולם האדם נוטה להתעלם מכך, ולנכס לעצמו את כל כשרונותיו. ולתלות אותם במאמציו ובזכותו. כאילו הוא יצר את עצמו. הענווה היא גישה נחוצה במיוחד לנמצאים בעמדות הנהגה שניתנות להם סמכויות יתר. שלא יטעו לחשוב שהם מורמים מעם ובעלי תכונות על אנושיות, שבגללם הם ראויים לכך. "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני (בראשית יח כז): 'ואנכי עפר ואפר", למשה ואהרן, אמר (שמות טז ז): 'ונחנו מה', לדוד, אמר (תהלים כב ז): 'ואנכי תולעת ולא איש'. וכו'" (חולין פט א).
ההתנהלות המנהיגותית של משה באה לידי ביטוי גם במעמד קבלת הפנים ליתרו:של משה אהרון ונכבדי העם: "... ויבא אהרון וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלקים" (שמות יח יב). הכתוב מעלים את משה שהוא הדמות העיקרית במעמד: "ומשה היכן הלך? והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד? אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם!" (רש"י שם). משה מחל על כבודו, כמנהיג העם, ומשרת את אורחיו בסעודה שערך לכבוד חותנו! בפשטות אנושית, ללא גינוני כבוד וטכסי שררה.
בהתנהלות הענוותנית של משה רבנו יש גם רובד נוסף. משה רבנו נלחם נגד 'פולחן האישיות'!
לכל אדם יש נטיה אנושית לפתח לעצמו 'פולחן אישיות' להעריץ את עצמו ליחס לעצמו תכונות על, ולהתעלם מחסרונותיו. יש שהנטיה הזו חזקה מאד אצלם, יותר מהנורמה. הם נוטים לחתור לעמדות הנהגה ציבוריות, שבה הם עשויים לזכות להערצה שתחזק להם את פולחן האישיות. פעמים רבות הם יוזמים גינונים וטכסים שמעצימים את פולחן האישיות. מאידך, קיים בציבור צורך נפשי אנושי להנהגה. לסמכות שתקנה לו ביטחון אל מול תחושת חוסר האונים הקיומית בדברים שאינם בשליטתו. לדמויות-על שיוכל לתלות בהם תקווה, להעריצם, לבטוח בהם ולהפקיד בידם את גורלו. על כן קיימת נטיה לייחס למנהיגים תכונות על-אנושיות להמציא אגדות על יכולותיהם הנדירות (שגרעין האמת שלהם קטן עד לא קיים), כדי להצדיק את יחסו אליהם.
'פולחן אישיות' עלול להיות הרסני לציבור ולמנהיג. לציבור - שיתאכזב כשבשעת מבחן יגלה את האמת. ולמנהיג, שכשפולחן האישיות יתעצם הוא עלול להאמין שהוא באמת בעל יכולות על-אנושיות וראוי להערצה. במצב שכזה הוא עלול להאמין שמותר לו 'להרשות לעצמו' דברים שאסורים לאחרים ראויים לו. ומכאן המדרון החלקלק שעלול להוביל להתרסקותו (מזכיר משהו?... על אחריותכם!..).
משה רבנו פועל ככל יכולתו כדי למנוע מהעם ומעצמו את 'פולחן האישיות'.
כנראה שזאת היתה אחת הסיבות להתנגדות הרב קוק זצ"ל ל'דבקות בצדיק' שהתפתחה בחסידות. (אורות ישראל ג ג).
יש לקשור לכך גם את העלמת מקום קבורתו של משה רבנו, כחלק ממורשתו לנצח. כדי שגם אחרי מותו לא יהפוך קברו למוקד עליה לרגל ול'פולחן האישיות': "ומפני מה לא נודע קבורתו של משה? כדי שלא יהו ישראל הולכין ומניחין שם בית המקדש ומזבחים ומקטרים שם" (מדרש לקט טוב, פרשת וזאת הברכה).