מרד ומחלוקת ציבורית ככלי להשגת שליטה

פרשה ומימושה – פרשת קרח - ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ד

הרב אליעזר חיים שנוולד

מוקדש בתפילה להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

מחלוקת קרח ועדתו היתה ניסיון לתפוס עמדה ציבורית של כח ושליטה באמצעות מרידה בהנהגה וליבוי מחלוקת ציבורית. נסיון זה הסתיים בטרגדיה לאומית, עם מסר לדורות.

קרח רצה בשררה והגמוניה. אולם הוא לא מונה לתפקיד ציבורי בכיר בו רצה, וביקש ליטלו בצורה מניפולטיבית, ע"י המרדת הציבור נגד משה רבנו, וערעור על אמינותו וסמכותו (רש"י במדבר טז א). הוא ידע שתמיכת העם  במנהיגותו של משה חזקה ויציבה, והמתין לשעת כושר. זו נוצרה בשעת משבר: "והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, וכו'. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים, לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ד', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם וכו'" (רמב"ן במדבר טז א, וראה שד"ל שם).

קרח ביקש לגייס את הציבור למחלוקת נגד מנהיגותו של משה באמצעות נרטיב שקרי: "רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ד' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ד'" (שם פס' ג'). טענה דמגוגית כביכול הוא פועל למען זכויות ציבור שוויונית ולא מאינטרס אישי: "כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופיתה אותם: 'כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד?! איני מקפיד אלא בשביל כולכם! אלו באין ונוטלין כל הגדולות: לו המלכות, ולאחיו הכהונה, עד שנתפתו כולם!'" (רש"י  שם). "פניות אנוכיות הביאו את קרח למעשיו; הוא פעל לטובת עצמו, והאופן שבו הציג עצמו כמייצג את ענייני הכלל לא היה אלא אחיזת עיניים והעמדת פנים" (רש"ר הירש שם).

כדי להבעיר את אש המרד והמחלוקת בעם הוא גייס קואליציה של בעלי ענין: דתן ואבירם ומאתיים וחמישים אנשי הנהגה: "אין 'ויקח' אלא 'משיכת דברים רכים' שמשך כל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו". (תנחומא קרח א).

כל קבוצה הצטרפה מהמניע שלה: "נראה שהמרד נתהווה משתי קבוצות בעלות שתי מטרות שונות. אף על פי שהיו מאוחדים במחלוקת על משה ואהרן, הייתה מטרת קרח שונה מזו של דתן ואבירם" (שם פס' ח'). "דתן ואבירם מרדו ישירות במשה; מטרתם הייתה להפסיק את מנהיגותו המדינית. האיבה למשה – הישירה או העקיפה – הייתה הדבק שאיחד את שתי הסיעות. משום כך רצה משה לדבר עם דתן ואבירם בפני עצמם, אך הם השיבו: ״לא נעלה״" (שם פס' יב). משה רבנו, הענוותן, מחל על כבודו, והלך אל דתן ואבירם כדי לנסות לכבות את אש המחלוקת: "'ויקם משה וילך' – וכו'. מלמד שאין מחזיקין במחלוקת" (סנהדרין קי א). אולם הם סרבו למפגש ודיון ענייני כדי לא לחשוף שמדובר בנרטיב שקרי.

משה רבנו לא היה תמים. מהרגע הראשון הבין מה מסתתר מאחרי טענותיהם:  "וישמע משה וגו׳ – משה שמע, או ליתר דיוק, הבין את מה שהביא לתביעות ולהאשמות שהוטחו בו, ואת מטרתן" (שם פס' ח). דיון ענייני לא היה פותר את הבעיה: "אילו הגיעו לדעה זו על ידי חשיבה מוטעית, היה ניתן להעמידם על טעותם ולתקנם. אך הם הגיעו אליה מתוך קנאה ורדיפת הכבוד. על ידי העמדת פנים של ייצוג טובת הציבור, הם ביקשו לתת סיפוק לשאיפותיהם האנוכיות, ולשם כך השתמשו בפלפולי סרק מחוכמים המחניפים לאהבתו העצמית של העם" (שם).

בעלי המחלוקת השתמשו גם בטיעון פופוליסטי פוגעני שמשה ואהרון אינם מנהיגים המשרתים את צרכי האומה אלא את האינטרסים של עצמם: "בטענתכם ״ומדוע תתנשאו על קהל ד׳⁠ ⁠״, האשמתם אותי ואת אהרן בחטא הגדול ביותר כלפי ד׳: שימוש לרעה בשמו ובתוקף מרותו של ד׳ עבור מטרות אנוכיות שאפתניות". (שם ח-יא).

טענה שקרית זו כנגד מנהיגים מסורי נפש היתה פוגענית במיוחד: "ויחר למשה מאד – ״בער״ בקרבו ופגע בו עמוקות, שהם העזו לדבר אליו כך; שכן הם האשימו אותו שניצל את מעמדו למשול בשרירות לב וללא חוק ומשפט" (שם טו).

ל'אש המחלוקת' דינמיקה משלה. משנדלקה היא אינה נשלטת: "והיינו שנמשל נזק מחלוקת ל'נזק אש', וכידוע הלשון 'אש המחלוקת', ללמד כי כמו ש'נזק אש' איתא (בב"ק דף י) ש"מועד לאכול בין שראוי לה בין שאין ראוי לה", כך מחלוקת עושה דברים שאינו ראוי מצד השכל, וקולט אנשים יקרים שאינם ראוים לכך" (העמק דבר שם). אש המחלוקת היתה לטרגדיה הסטורית. היא התהפכה על קרח דתן ואבירם ו-250 איש שמתו בגינה. במגיפה שפרצה אח"כ מתו עוד 14,700 איש.

הנזק העצום שבמחלוקת הונצח בשם הפרשה: "למה נקרא שמו קרח? שעשה קרחה בישראל" (מדרש משלי יא כז). על כן הוזהרנו לדורות ש"כל המחזיק במחלוקת - עובר בלאו, שנאמר: 'ולא יהיה כקרח וכעדתו' (סנהדרין קי א).