מרידה ומחירה קוים לדמותה
פרשה ומימושה – לפרשת קרח תשפ"ג
הרב אליעזר חיים שנוולד
חברה אנושית, מעצם טבעה, זקוקה להנהגה שתוביל אותה, ותדאג לצרכיה. לשם כך היא מעמידה בראשה אנשים שינהיגו אותה ומעניקה להם כח, שליטה וסמכויות. פעמים רבות קמים אנשים מתוך החברה שמסיבות שונות מערערים על ההנהגה. יש מקרים שהם נאבקים נגדה ואף מארגנים נגדה מרד, לעיתים כוחני ואלים, כדי לתפוס את מקומה.
חשוב לדעת מה מניע אותם להיאבק נגד ההנהגה ולערער עליה. האם מה שמניע אותם הוא טובת החברה, להיות אלטרנטיבה להנהגה שנכשלה בתפקידה, להביא בשורה חדשה לחברה, או מה שמניע אותם הוא מניע אישי, קנאה, רצון לשלטון ושררה, לזכות בעמדה של כח, או להנות ממנעמי השלטון.
אלה שמבקשים למרוד בהנהגה נדרשים לגייס לשם כך את הציבור, שיהיה שותף במרד וידרוש את החלפת ההנהגה. השיטה שבה המורדים מגייסים את הציבור היא לשכנע אותו שהוא יוצא נפסד מההנהגה הקיימת, וכל התחלואים הקיימים הם רק בגלל אוזלת ידה. ככל שהציבור יהיה משוכנע שההנהגה הקיימת מושחתת, שהיא לא דואגת לצרכיו אלא דואגת לעצמה בלבד, ושהדבר היחיד שעומד לנגד עיניה הוא הנאה ממנעמי השלטון, כך הציבור יתגייס למרד ויהיה מוכן גם לשלם מחירים אישיים במהלכו.
ההיסטוריה האנושית מלמדת שבמקרים רבים הציבור שהתגייס למרד, גילה רק בדיעבד, שמה שהניע את מי שקרא להם למרד בהנהגה, היה מניע אישי. פעמים רבות הציבור שילם מחיר כבד על המרד והשינוי המובטח לא קרה. או ששלטונו של הממריד היה גרוע מקודמיו.
בפרשתנו נקרא על המחלוקת והמרד של קרח ועדתו בהנהגה של משה ואהרון. המרד שנרשם לנצח כמרד הטראומטי בתולדות עם ישראל, ונזכר לדראון עולם כ"מחלוקת שאינה לשם שמים", שלכן "אין סופה להתקיים" (אבות ה יז).
קרח חשק בעמדת הנהגה שררה וכח, והרגיש מקופח שלא נכלל ב'סבב' המינויים להנהגה: "ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל! (תנחומא) שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח: אחי אבא ארבעה היו שנא' (שמות ו יח): 'וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל', עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה אחד מלך ואחד כהן גדול, (משה ואהרון א.ש.) מי ראוי ליטול את השניה לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם?! והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם! הריני חולק עליו ומבטל את דבריו" (רש"י במדבר טז א).
הפגיעה האישית הניעה את קרח, לצאת למרד נגד משה ואהרון. לשם כך ביקש לגייס את הציבור, בתואנה שכביכול הוא דואג רק לטובתם, ונשא את דגל השוויון: "רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ד' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ד'" (שם פס' ג'). "כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופיתה אותם: 'כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד?! איני מקפיד אלא בשביל כולכם! אלו באין ונוטלין כל הגדולות: לו המלכות, ולאחיו הכהונה, עד שנתפתו כולם!'" (רש"י שם).
היתה זו שעה שהיתה בעם מרירות על מספר אירועים קשים: המתים ב'קברות התאוה' ועונש חטא המרגלים, והוא ביקש לנצלה (רמב"ן שם). בדרכים שונות הוא ביקש לגייס מגזרים שונים: "הבכורות הסכימו עמו בטענה שהיה משה פוסלן, גם שבט לוי בטענה שצוהו משה שיהיו נתונים לאהרן ולבניו. ושאר שבטי ישראל למה הסכימו עמו שאומר ויקהל עליהם קרח את כל העדה? דרשו רז"ל: שהיה קרח אומר להן: 'ראו מה עשה לכם בן עמרם, ראובן בכור ישראל והוא הקדים נחשון בן עמינדב לשאר השבטים בחנוכת המזבח'" (רבינו בחיי שם).
היתה שם אשה חכמה אחת, אשתו של און בן פלת שהבינה את המניע האישי: "אמרה לו: מה איכפת לך? אם משה הרב, אתה תלמיד, ואם קרח הרב, אתה התלמיד!" (סנהדרין קט ב) והצילה את חייו.
את המחיר הכבד של המרד שילם הציבור: "למה נקרא שמו קרח? שעשה קרחה בישראל" (מדרש משלי יא כז). כדי שנזכור אותו ואת מחירו הכבד לדורות הוזהרנו ש"כל המחזיק במחלוקת - עובר בלאו, שנאמר: 'ולא יהיה כקרח וכעדתו' (סנהדרין קי א).