פרשתנו פותחת במחלוקת קרח וכל עדתו, שהיתה טרגדיה לאומית וגם טרגדיה אישית של קרח, שהיה מגדולי דור המדבר אולם הגדולה והעושר העבירו אותו על דעתו ועל דעת קונו.
'מקסם העושר', הוא אחד האשליות שרווחות במין האנושי מאז שחר ההסטוריה, מיני אז סבר האדם שה'עושר' יעשה אותו 'מאושר', ויהווה עבורו מדד של הצלחה. ה'חלום' להיות עשיר ("לו הייתי רוטשילד") עצמאי ובלתי תלוי, שיכול להשיג באמצעות הכסף כל העולה על הדעת, הוא אחד מהמנועים שמניעים את האנושות.
התורה לא שללה את העושר, היא לא נמנעה מלתאר את עושרם של האבות. באברהם נאמר: "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב"(בראשית יג ב). ביצחק נאמר: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה ויקנאו אתו פלישתים". (בראשית כו יב). וביעקב נאמר: "ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים". (בראשית ל מג).
חז"ל אף מנו את השלכותיו החיוביות של העושר כאחד מהתנאים שנדרשו כדי לזכות בנבואה: "אין השכינה שורה אלא על חכם, גבור, ועשיר, ובעל קומה. (חכם - דכתיב (משלי כא): "עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה". גבור ובעל קומה - דאמר רב: משה רבינו עליו השלום, עשר אמות היתה קומתו, שנאמר (שמות מ): "ויפרוש את האהל על המשכן". עשיר – דכתיב (שם לד): "פסל לך" משלך)". (שבת צב א, גרסת עין יעקב אות סו). אולם התורה ראתה בעושר 'חרב פיפיות' וביקשה להעמיד אותו בפרופורציות, וראתה בעושר אמצעי ולא מטרה. התורה הצביעה על הסכנה שיש ברדיפה אחרי העושר והסגידה ל'עגל הזהב', שאינה יודעת שובע ומנוח, "אוהב כסף לא ישבע כסף". (קהלת ה ט).
התורה גם ביקשה להצביע על המרכיב האשלייתי שבו, שכן יותר משה'עושר' הביא ל'אושר', הרדיפה אחריו העבירה את האדם על דעתו, והורידה אותו לדיוטא האנושית הנמוכה ביותר. יותר משהעושר הביא לעשיר גדולה ועצמאות הוא נהפך למלכוד של גאווה, כבוד וקנאה שגרמה לא פעם לעשיר לעבור על דעת קונו ולאבד את עולמו.
בניגוד למקובל הצביעה התורה על "השמח בחלקו" כעשיר האמיתי. "איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר (תהלים קכח): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". אשריך, בעולם הזה. וטוב לך, לעולם הבא ". (משנה אבות ד א)
קורח היה מגדולי דור המדבר: "אמרו חכמים חכם גדול היה קרח ומטועני הארון, שנאמר (במדבר ז) "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם", וקרח בן יצהר בן קהת ". (במדבר רבה יח ג).
מה גרם לנפילתו של קורח? "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות הזו? אלא עינו הטעתו וכו'!". (תנחומא קרח ה). נפילתו היתה קשורה גם בעושרו המפולג. קרח גם היה אחד האנשים העשירים בתבל (מכך צמח הביטוי "עשיר כקרח": "וכן שני עשירים עמדו בעולם אחד מישראל ואחד מאומות העולם קרח מישראל והמן מאומות העולם ושניהם נאבדו מן העולם למה שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם". (במדבר רבה כב ו).
עושרו של קרח הושג בדרכים לא כשרות, וכדרכו של עושר היה חרב פיפיות שיכל לשמש שתי פנים: "זה שאמר הכתוב: " יש רעה חולה ראיתי תחת השמש: עושר שמור לבעליו לרעתו, ואבד העושר ההוא בענין רע והוליד בן ואין בידו מאומה". (קהלת ה יב-יג). יש עושר שמור לבעליו לטובתו, ויש 'עושר שמור לבעליו לרעתו'. 'שמור לבעליו לרעתו', זה עשרו של קרח, שנאמר: "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה" (במדבר טז לג). ועשרו של המן וכו'. שמור לבעליו לטובתו, זה עשרו של יהושפט, שנאמר: " ויהי ליהושפט עושר וכבוד לרוב". (דה"ב יח א). ומה היה לו? "ויזעק יהושפט וה' עזרו" (שם שם לב). (תנחומא שמות כב ח, סנהדרין קי א). עושרו של קרח וגדולתו גרמו לנפילתו: "שע"י עושרו נתקנא להיות ראוי למעלות משה ואהרן ובניו". (מהרש"א על סנהדרין קי א).
הגדולה, הקנאה, והרדיפה אחרי העושר העבירו אותו על דעתו ועל דעת קונו, לבקש כבוד, שררה וכהונה. "ויקח קרח", מאי 'ויקח'? נסיב עיטא בישא לגרמיה (לקח עצה רעה לעצמו)! כל דרדיף בתר דלאו דיליה, איהו עריק מקמיה,(כל הרודף אחר דבר שאינו מיועד לו הוא בורח ממנו) ולא עוד אלא מה דאית ביה אתאביד מניה, (ולא עוד אלא מה שיש בו נאבד ממנו). קרח רדיף בתר דלאו דיליה, דידיה אביד, ואחרא לא רווח. (קורח רדף אחרי דבר שאינו מיועד לו, את עולמו איבד ולא השיג את מבוקשו)". (זוהר ח"ג קעו א)
בכל דור ודור עלינו לזכור את הלקח מפרשת קרח, ובמיוחד את הלקח על 'מקסם העושר' והסגידה ל'עגל הזהב' שמפילים את העולם.
השנה נקרא את הפרשה בשבת מברכים של חודש תמוז. בפתגמו לחודש עסק הרב קוק זצ"ל במחיר הסגידה ל'עגל הזהב' : "בכל דור, עבודת עגל הזהב תסבב שברון לוחות העדות". (מגד ירחים תרע"ב). שכן "בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די גרם שעשו את העגל. וכו'. משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו (ארנק) והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?" (ברכות לב א).
בכל דוד ודור מהדהדת הקריאה: "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וגו'. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ד' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". (דברים ח יא).
"באשר ראוי להחזיק את כל אדם מישראל, בפרט אנשים נדיבים, אנשי מעלה וסגולה, שהם ברוב עשרם יוסיפו טובה, יגדלו צדק וחסד בעולם ויחזקו ידי האמת, ע"כ ראוי לבקש להם ברכה של הצלחה מאדית. אבל כל אדם לעצמו ראוי לו להחזיק לעצמו המדה הבינונית, ולחוש שהעושר הרב יוכל להעבירהו מדרך הישר, אורח החיים, ועם החכם מכל אדם ראוי שלא יאבה עושר רב "פן אשבע וכחשתי" וגו'". (הרב קוק זצ"ל עולת ראיה ח"א שסט).