הכרעה וניצחון מוחלט והתקיעה בחצוצרות
פרשה ומימושה – פרשת בהעלותך - ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ד
הרב אליעזר חיים שנוולד
מוקדש לע"נ חנה לאה בת משה וורצמן ע"ה
ובתפילה להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.
ביום ראשון ליווינו לדרכו האחרונה את רס"ב אלון וייס הי"ד שנפל בעזה. אלון היה פקוד שלי לפני כשלושים שנה, והמשיך להתנדב כלוחם בשריון גם כשגילו התקרב לחמישים, אב לשבעה וסב לנכדה. בהלווייתו קורעת הלב, התחדד המסר: אסור שההקרבה, הגבורה וההתנדבות המופלאה, שמחירה כל כך קשה, תהיה קרבן שווא.
בימים האחרונים חוזרות ונשמעות אמירות מוכרות מהעבר: "אין כל בעיה לעצור את הלחימה בעזה לכמה שנים, בינתיים נתארגן", "אם נרצה תמיד נוכל לחזור ולהשלים את הלחימה". וכמובן ש"אם יהיו פיגועים מעזה נגיב במלא החומרה!". אמירות ששמענו כבר בזמן אוסלו, בנסיגה מלבנון,
בהינתקות ובאינספור ה'סבבים' שמאז. כמובן שמאומה מהן לא התקיים, והם הביאונו ברבות השנים לאבדן הרתעתו של צה"ל ולאסון שמחת תורה תשפ"ד.
אבל יש באמירות הללו דבר חמור נוסף. האומרים אותן אמורים להבין את משמעות ה'עצירה' של המלחמה כעת, מבלי להשיג את מטרותיה המוגדרות: השמדת תשתית החמאס, החזרת החטופים, ומניעת אפשרות לאיום עתידי מעזה. משמעותה אחת ויחידה, תבוסה במלחמה עם החמאס! שצה"ל לא עמד בתורת הביטחון שלו המחייבת: "העברת המלחמה בהקדם לתוך שטח האויב כדי להכריעו שם במהירות".
לתבוסה עלולות להיות השלכות חמורות במספר מעגלים:
הישנות ההתקפות על ישראל כבשמחת תורה, בגזרות נוספות.
אבדן היכולת וההרתעה - של צה"ל, מצבא מנצח שנתפס מהטובים בעולם, לצבא מוחלש שאינו מסוגל לנצח אפילו ארגון טרור קטן ודל באמצעי לחימה כחמאס. הקטן והחלש מכל גרורותיה של איראן. שצה"ל כבר אינו יכול יותר לשמור על קיומה של ישראל.
סיכון קיומי - איראן ששמה לעצמה למטרה להשמיד את ישראל עד שנת 2040, עלולה להגיע למסקנה שניתן לנצל את חולשת צה"ל כדי להקדים את השמדתה.
עתיד העוטף – ללא הכרעת החמאס תושבי העוטף לא ישובו לישוביהם.
ומעל לכל, היא תהפוך את קורבנם של האזרחים והלוחמים שמסרו את נפשם ואת גופם למען הניצחון המוחלט – לקרבן שווא, וצה"ל יאבד את אמונו בעיני חייליו והעם כולו.
בפרשתנו אנו לומדים פרק נוסף ב'תורת הלחימה' של תורת ישראל: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י ט). "מדובר בלא ספק במלחמת הגנה הכפויה על ישראל בלא התגרות מצידם. שהרי נאמר שהאויב הוא בארצכם. אין זו מלחמת כיבוש מחוץ לגבולות הארץ, אלא האויב הוא בארץ. הוא פלש ומיצר לכם בארצכם. הוא הצר הצורר אתכם, ואתם שרויים בצרה. במצב זה של מצוקה תקיימו 'והרעותם בחצוצרות'. מטרת התרועה בחצוצרות היא: 'ונזכרתם' וגו' 'ונושעתם'; וכו'" (רש"ר הירש שם, ראה באנציקלופדיה תלמודית, 'חצוצרות', מח' האם התקיעה רק במגננה או גם במתקפה).
עפי"ז מצוות התקיעה בחצוצרות בשעת מלחמה היא חלק מהתפילה לעזרת שמים במלחמה (רמב"ם עשה נט, ה'חינוך' שפ"ד). אולם יש הסוברים שהיא אחת מהאמצעים להרתעת האוייבים (רד"ק תהילים פט ט), או להכרעתם (רמב"ן במדבר שם).
גם בפרק זה מדגישה התורה שהיעד של הלחימה חייב להיות חתירה ל'הכרעה' ו'לניצחון מוחלט': "ונושעתם מאויביכם" –שלשון תשועה במובנה המדויק הוא 'התשועה הגמורה' שזה ההבדל בין 'תשועה' ו'הצלה', וכמו שכתוב: "התיצבו וראו את ישועת ד' וכו' כי אשר ראיתם את מצרים וכו'" (מלבי"ם שם, עפ"י חז"ל). עקרון ההכרעה צריך להנחות את אופן התנהלות המלחמה ברמה האסטרטגית והטקטית, וכלשונו של סון טסו את מטרתה של כל מלחמה כ"השגת הכרעה מהירה ומוחלטת". לא להישגי ביניים, לא לעצירה ודחיית ההכרעה לזמן אחר, לא ל'סבבים', לא ל'כיסוח דשא' תקופתי, אלא להכרעה! זוהי דרישה מהותית ומוסרית כאחד. ללא חתירה להכרעה אין הצדקה מוסרית לשלם מחיר של חיי החיילים שעלולים ליפול בקרב, הנוכחי, וזה שיבוא בהכרח אח"כ, (כי היעדר הכרעה תזמין את התוקפנות הבאה).
יתכן והתקיעה בחצוצרות לפני היציאה לקרב נועדה גם לעורר ולהבהיר את מטרת הלחימה וצדקת דרכה ללוחמים, כדי שיפיקו מעצמו את מירב תעצומותיהם להשגת הניצחון: "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה. וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה וכו'. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל וכו'." (רמב"ם מלכים ז טו).