דילמת החטופים ונשיאות הראש

פרשה ומימושה – פרשת נשא - ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ד

הרב אליעזר חיים שנוולד

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים. 

בשבת שעברה בשעת צהרים נשמעו נקישות בדלת. אחד מבני המשפחה ניגש לפתוח. בחוץ כבר לא היה איש. על הידית הוצמד פתק: "שבת מבורכת. מתרגשים לספר שבשעות הבוקר בשבת הזו חולצו משבי החמאס 4 חטופים  במבצע הרואי בלב עזה: נועה ארגמני, שלומי זיו, אלמוג מאיר ואנדרי קוזלוב. עם ישראל חי".

אחר הצהרים בצאתי לישיבה לשיעור עצר לידי רכב מסחרי, הנהג פתח את החלון ובפנים זוהרות וגאות ביקש לשתף במידע המשמח. כך גם אח"כ בדרך חזרה מהישיבה יצא תושב מביתו לרחוב עם כלבו, הרגיש צורך לבשר לנו את החדשות המשמחות. עם שלם זקף את קומתו. בצאת השבת לאחר ההבדלה פתחנו את החדשות. השמחה הרקיעה לשמים, הלב התרחב לנוכח הגבורה והתחכום המקצועי של צה"ל השב"כ והימ"מ, במבצע החילוץ ההרואי, ובכאב על נפילתו של פקד ארנון זמורה הי"ד שניצב בגבורה בראש הכח.

מצבם של יקירנו החטופים מדיר שינה מעינינו כבר משמחת תורה. הדאגה להם, למצבם ולמה שעובר עליהם בבתים, במנהרות האפלות, אינה נותנת מנוח. מצוה גדולה להשיבם לביתם, חובה הלכתית וחובה לאומית. "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" (רמב"ם מת"ע ח, י). ויפה שעה אחת קודם.

אולם התמונה מורכבת ויוצרת דילמה: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם" (שם הל' יב). המחויבות ההלכתית והלאומית כוללת יותר. היא מקיפה את האחריות לגורלם של כלל האזרחים. הפתרון לשחרור החטופים בהווה לא יכול להיות במחיר של שחרור רוצחים מועדים שיעמיד בסכנה את חייהם של אזרחים רבים בעתיד (כפי שקרה ב'עיסקאות' קודמות). או שיביא לתבוסה צבאית של ישראל במלחמה, באופן שיעודד אויבים נוספים לתקוף בעתיד, לפגוע בחיי אזרחים נוספים, ולמנוע מתושבי העוטף לשוב לביתם בבטחה.

הדיון הציבורי סביב דילמת המענה לשחרור החטופים לוקה בחסר. הוא אינו מקצועי ומפוכח דיו. הוא מתקיים בשפה ובמערכת מושגים מערבית שאינה תואמת את מערכת השיקולים והנחות היסוד התרבותיות של החמאס. החמאס לא חטף את יקירנו כלאחר יד, וגם לא רק כדי להיות קלף מיקוח להחזרת אסירים. הוא תכנן זאת בצורה קפדנית, כחלק מתוכנית שטנית כוללת שנועדה להביס את מדינת ישראל. לייצר לה דילמה שתכבול את ידיה מלהגיב ולהביא לידי ביטוי את יתרונה הצבאי. החמאס מכיר את החברה הישראלית בכמה רמות מעל ההיכרות של רוב הישראלים אותו, ובכלל זה גם בקהיליית המודיעין. הוא מכיר את הרגישות לחיי אדם ואת המחויבות הערכית לגורלו של כל אחד ואחד. עבורה כל אחד ואחד הוא 'עולם מלא' ולא עוד מספר. את היתרון הזה הוא תכנן לנצל כתורפה. לחטוף כמה שיותר אזרחים וחיילים כדי שישמשו תעודת ביטוח ארוכת טווח לנצחונו ולשרידותו. גם את הויכוח המר שבתוכנו סביב דילמת החטופים הוא צפה מראש, מניסיונו במקרים קודמים, ובנה על כך שמצוקתנו תמנף אותו בדרכו להשגת יעדיו.

מי שלא מכיר את החמאס ואת האידאולוגיה השטנית והערמומית שלו עלול לשגות באשליה ש'עסקה', כזו או אחרת, או הפסקת המלחמה יביאו  לשחרור כל החטופים. אולם מי שמכיר אותו מבין שאין סיכוי שתהיה לו כוונה כזו. ככל שיוכל, הוא ישאיר בידיו מספיק חטופים, בתואנות שונות ומשונות, כדי שימשו תעודת ביטוח לשרידותו ולתבוסת ישראל. בצורה זו הוא הציב את דרישותיו במשא ומתן מהרגע הראשון, ולא נסוג מהן, למרות כל הלחצים. רק בקרבנו, במי שלא מבין את התנהלותו, נוצרה תקוה שיענה בחיוב.

הדרך היחידה לממש את המחויבות לשחרור כל החטופים היא באמצעות כח צבאי. או באיתור מקומם ע"י איסוף מודיעיני או סריקה שיטתית ויסודית של השטח, ובחילוצם. פעולה שתיקח זמן. או ע"י איתור מקומם של מנהיגי החמאס והפעלת לחץ צבאי שיסכן את חייהם ויאלצם לשאת ולתת כדי להציל את עצמם.

היחס הערכי לחיי כל אחד ואחד בעם ישראל בא לידי ביטוי בפרשה, ובזו שקדמה לה. הציווי לפקוד את הלוויים, ולמנות את מספרם הוא: "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן" (במדבר ד כב) 'נָשֹׂא' ולא 'פקוד'! וכן בפרשה הקודמת הציוי לפקוד את עם ישראל: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר א ב). ובשמות: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם" (שמות ל יב). כבר הזכרנו בעבר שהספירה מכונה 'נשיאות ראש' שפירושה חשיבות כל יחיד: "אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם במה תרום קרן ישראל? אמר לו ב'כי תשא'" (בבא בתרא י ב). משום שבכל אחד מישראל יש יחוד וגדלות: "אנו מוצאים במקומות הרבה שהקב"ה אמר למשה "שאו את ראש בני ישראל", "כי תשא את ראש", ולמה כן?, אלא אמר הקב"ה למשה, משה כל מה שאתה יכול לרומם את האומה הזו רוממה, שכאילו לי אתה רומם וכו'" (פסיקתא רבתי י). הספירה של העם עלולה לאבד את המשמעות היחודית של כל יחיד, לראות בו רק עוד אחד במספר הכולל. על כן מדגישה התורה שהספירה של כל אחד היא 'נשיאת ראש' כל אחד הוא בעל חשיבות כ'נשיא' וכל אחד הוא עולם מלא, שיש לעשות כל הניתן כדי להצילו: "שכל המאבד נפש אחת [מישראל] מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". (משנה סנהדרין ד ה). להציל את אלה שבסכנה בהווה, ולמנוע סכנה ממי שעלולים להיות בסכנה בעתיד.