מעמד הר סיני במדבר ומה בין שמרנות ליהדות
הפרשה בחיי המעשה – נשא – שבועות - תשפ"ב
הרב אליעזר שנוולד – ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין
לפני כשבוע התקיים בירושלים 'כנס השמרנות'. ה'שמרנות' נכנסה לשיח הפנימי בארץ בשנים האחרונות. היא הפכה לטרנד בקרב אינטלקטואלים מן הימין ומהציבור הדתי. הם מנופפים בה, ומצטטים מדברי הוגיה. התפיסה השמרנית נולדה מעבר לים בארה"ב ובאירופה, היא תוצר של תרבות אנגלו-אמריקנית. היא מיובאת לארץ, לאחר שנעשו בה מספר שינוים והתאמות. כפי הנראה, מה שמאיץ את התאזרחותה של תפיסה זו, כאן ועכשיו, הוא הצורך של ציבור ימני מסורתי למענה אינטלקטואלי לנוכח ההשפעה הגדולה של תפיסות שמאל פרוגרסיביות, שהשתלטו על השיח התרבותי פוליטי בעולם המערבי ובארץ. הם תולים תקווה שה'שמרנות' מושגיה ורעיונות הוגיה יתנו מענה אפקטיבי לאתגר. אין להתכחש לצורך הזה. ויתכן שלשיח השמרני תהיה השפעה מסויימת לטובה, אל מול המגמה הפרוגרסיבית, אולם יש צורך לסייג. כמה מדובריה בארץ מיהרו לאפיין את מדינת ישראל כ'מדינה שמרנית' ואף את תורת ישראל והיהדות כ'שמרנית' (ראה אתר 'שמרנות ישראלית'), האומנם?
בחינת הנחות אלה דורשת הרחבה שאינה מתאפשרת בבמה זו. ננסה להעלות רק כמה נקודות הקשורות לפרשת השבוע ולחג מתן תורה שבפתח.
פרשת נשא ממשיכה את פרשת במדבר, ואת המפקד שהתקיים במדבר סיני בחודש אייר בשנה השניה ליציאה ממצרים במדבר א א). המפקד כלל גם את ארגון מחנה ישראל, את סדר חניית השבטים, ואת סדר התנועה במסעות במדבר.
בפרשת נשא ממשיכה התורה את מפקד הלויים. התורה מדגישה שהציוי על מפקדם היה במדבר סיני: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר. פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם" (במדבר ג יד). הנצי"ב מצביע על קשר שבין מפקד הלויים למקומו – מדבר סיני: "דבא ללמד שהמקום גרם לזה הצווי. שכך היה כבוד השכינה ההולכת לפני ישראל כמלך לפני חילו במלחמה. ויש לו גדוד שומרי ראשו ביחוד. כך היו הלוים" (העמק דבר שם). 'מחנה ישראל' אינו מחנה רגיל, ואינו דומה בשום אופן למחנה נוודים במדבר. הוא מחנה שיש בו השראת שכינה! לאורה הוא נערך. בעת החניה 'מחנה שכינה' נמצא במרכז 'מחנה ישראל', הוא הלב הפועם, שמעצב את הזהות והמשמעות היחודית של המחנה כולו על כל שבטיו. ובעת המסע הוא הולך בראש, ומורה את הדרך והכיוון המיוחד הנגזר מהכוונת השכינה. הלויים הם 'משמר הכבוד' שלו.
יש בכך אמירה עקרונית חשובה לגבי נוכחות השכינה, הקדושה והתורה, והשפעתה על המציאות. זוהי לא רק תוספת לקיים, נוכחותם משנה את הקיים באופן מהותי. התורה מן השמים, שקיבלנו במתן תורה בסיני, מפי הגבורה, היא תופעה יחודית. היא אינה דת! היא 'תורת חיים'! לפרט ולאומה. יש בה קדושה והשראת שכינה שמעצבת את המציאות בצורה אחרת. זהו מעמד ששינה את המציאות.
אי אפשר להתכחש לדמיון החיצוני שיש בן ה'שמרנות' ליהדות. גם אי אפשר להתכחש לכך שהפרוגרסיביות היא אנטיתזה ליהדות. ה'שמרנות' כמו היהדות מתייחסת בכבוד והערכה למסורת שהועברה מדור לדור והשתמרה לאורך דורות רבים. היא מבינה שהשתמרות המסורת במבחן השנים ותהפוכות הזמן מלמדת על אמתותה ונחיצותה. כך גם לגבי המעמד של המסגרת המשפחתית והלאומית, ונחיצותן הקיומית. גם היא מתמודדת עם הנטייה החתרנית המהפכנית, לשנוי ופרוק המסגרות הקיימות, עתיקות היומין, והצגתן כמי שאבד עליהן הכלח, כדי להמירן במסגרות חדשות. גם אם נראה שיש הגיון תאורטי שעומד מאחרי הרצון לשינוי המוצע. ומעמידה סימן שאלה האם יעמוד במבחן המציאות ויצדיק את הציפיות שתלו בו.
אולם היהדות מבקשת לשמר את המסורת שלה לא רק בגלל שעמדה במבחן הזמן, אלא בגלל האמת האלוקית הנצחית שגלומה בה. שאינה משתנית לעולם. אנו נוהגים להזכיר מידי יום: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁזֹּאת הַתּוֹרָה לֹא תְהֵא מֻחְלֶפֶת וְלֹא תְהֵא תוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ" (י"ג עיקרים, מהסידור).
מנגד, היהדות דוגלת גם ברעיון התשובה, ההשתלמות והגאולה, שרואה במצב הקיים, חסרון שדורש השלמה ותיקון! ועל כן בתהליך היצירה נדרש שלב של 'שבירת הכלים', ולעיתים כדי להתקדם ולתקן, יש צורך ב'שבירת הקליפות' (פרדס רמונים טז ז), ופירוק המצב הקיים כדי לעצב מציאות משופרת, בבחינת 'סותר על מנת לבנות'. ואילו 'שימור' המצב הקיים, הוא קפיאה במקום וקיבוע החסרונות שמונע התקדמות! (אולי זאת הסיבה שבראש כל המהפכות העולמיות הגדולות עמדו יהודים!)
ועוד נקודה לסיום. במעמד הר סיני קיבלנו תורה כפולה. שבכתב ובעל פה. שני המרכיבים התאומים הללו נחוצים לשלמותה. התורה שבכתב היא הכיוון הכללי, המסגרת, שאינה משתנה לעולם. והתורה שבעל פה שמיישמת את התורה במציאות החיים המשתנה, ותהפוכותיה. "'דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד' (קהלת יב, יא). למה נמשלו דברי חכמים לדרבונות, לומר לך מה דרבון מכוון את הפרה לתלמיה, אף דברי תורה מכוונים את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבון זה מטלטל, אף דברי תורה מטלטלים, תלמוד לומר "וכמסמרות נטועים". אי מה מסמר זה חסר ולא יתיר, אף דברי תורה חסירים ולא יתירים, תלמוד לומר "נטועים", מה נטוע זה פרה ורבה, אף דברי תורה פרים ורבים" (חגיגה ג ב). התורה שבעל פה היא בבחינת 'נטיעה' שפרה ורבה, ולכן, כדי שלא תתקבע חל איסור לכתוב אותה: "ודברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב" (גיטין ס ב).