פרשת בחוקותי חותמת את ספר ויקרא. הפרשה פותחת בברית בין עם ישראל לקב"ה. בברכה שתהיה בשמירת הברית, ובפורענות, חלילה, בהפרתה.
כבר בעיון ראשוני ניתן להבחין שהברכה והפורענות אינם מוזכרים בצורה סימטרית. הברכה באה באופן מלא ובבת אחת והפורענות בצורה מדורגת, בשלבים, כשכל שלב של פורענות מהווה 'איתות' וקריאה לחשבון נפש, לשינוי, לתיקון והשתפרות. בכך תמנע התדרדרות לשלב נוסף וקשה יותר של פורענות. (השווה מסילת ישרים - פרק ד "כי לפי שורת הדין").
בהקשר של הפורענות התורה חוזרת ארבע פעמים על הביטוי "שבע על חטאתיכם", "שבע פורעניות על ז' העבירות האמורות למעלה" (רש"י ויקרא כו יח). ואולי מכאן ניתן ללמוד שהתורה רומזת על מדרג של שבעה שלבים בפורענות. (ראה רבנו בחיי כאן טז).
המודל האלקי של הברית, הברכה והפורענות, חושף בפנינו את דרכי ההנהגה האלקית בעולם. ממנה ניתן 'לגזור' כ'תמונת ראי' את איסטרטגית ההתנהלות בעת צרה ופורענות. בין שמדובר על פורענות הבאה על הציבור ובין פורענות הבאה על היחיד.
בעת צרה, יש נטיה אנושית להתייחס למימדיה הטכניים, להתמודד עם הכאב, לחקור ולנתח את הנסיבות הטכניות והכשלים שגרמו להתרחשותה, ובנסיון ליצר נהלים טכניים כדי למנוע אותה בעתיד.
התורה מכוונת אותנו להתייחס למימדיה הרחבים-הרוחניים. לבחון אותה כ'יד ההשגחה' ולבחון את נסיבותיה הרוחניות. להכיר בכך שהיא סוג של 'איתות' אלקי, שקורא לעריכת חשבון נפש על מה שנעשה בעבר ולתיקון לעתיד.
אסטרטגית ההתנהלות לנוכח הפורענות, משתקפת בהלכות תענית, המבוארים במסכת תענית. הרמב"ם הגדיר אותה כמצוות עשה: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור. וכו'. ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן וכו'. וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם וכו'. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות וכו'". (רמב"ם תעניות א, א-ד)
התענית והזעקה נועדו לחשבון נפש על העבר ולגיבוש דרכי תיקון לעתיד. לפי הרמב"ם יש גם מצוה מן התורה להריע בחצוצרות בעת הצרה. (סהמ"צ עשה נט. לעומתו הסמ"ג לא מנה מצוה זו. הגה"מ תעניות א א). כדי לעורר את האדם לחשבון נפש. "משרשי המצוה: וכו'. בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון". (החינוך שפד).
בדרך זו ניתן להבין גם את ההדרגה בחומרת ובהעצמת התענית בעת צרה של עצירת גשמים. (משנה תענית א, ד-ז) אם התענית הקלה אינה נענית גוזרים תענית חמורה ממנה.
בפרשתנו יש התמודדות עם הנטיה האנושית ל'התכחשות' ולהתעלמות מה'איתות' שבפורענות - לראות את הפורענות כ'מקרה' שקרה. "ואם תלכו עמי קרי, ולא תאבו לשמוע לי, ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם". (ויקרא כו כא). המילה "קרי", היא 'מילה המנחה' בפרשה שמוזכרת "שבע" פעמים! (מצד האדם ומצד הקב"ה). "חז"ל פי' מענין מקרה וכן פי' הראב"ע והרשב"ם. ורצונו לומר אחרי שאכה אתכם שני פעמים שראוי שתשימו על לב כי זה אינה מקרה! כי המקרה לא יתמיד! ובכל זאת תחשבו כמו שאמרו הפלשתים: "כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו". וכאילו העולם מתנהג עפ"י הטבע, ומשפטי ה' היוצאים מהשגחתו הם עראי בעולם. לא עיקר הנהגת העולם". (מלבים ויקרא כו כא)
ההכחשה היא תופעה פסיכולוגית, חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי. לנוכח מצב שנוצר, שבו האדם נדרש לשנות לוותר, ולנקוט בדרך מחייבת ותובענית, הוא בוחר לגייס את כליו התבוניים כדי להתעלם מהמצב, או לפרש אותו בצורה אלטרנטיבית, ובלבד שלא יצטרך 'לשלם מחיר'. זהו אבסורד משום שהתבונה האנושית מגייסת את עצמה כדי להערים על עצמה, ולשתק את מנגנוני ההתראה של עצמה. ההתכחשות מביאה את האדם, לבסוף לשלם עליה מחיר כבד!
עפ"י הרמב"ם גם ההתמודדות עם תופעת ההכחשה היא חלק מהלכות התענית: "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו): "והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי"! כלומר: כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי".(רמב"ם שם א ג)
ונושעו איש באחיו - ברכה וקללה לאומית בטחונית
לפרשת בחוקותי תשע"ו – הרב אליעזר חייים שנוולד
פרשת בחוקותי נקראת בדרך כלל בעיצומם של ימי ספירת העומר, ימים של תיקון וחשבון נפש, ואבילות על מות תלמידי רבי עקיבא, "שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות ס"ב ב). מסתבר לומר שתלמיד רבי עקיבא היו גם לוחמים בצבאו של בר כוכבא "והווא שמדא על התלמידים" (אגרת ר' שרירא גאון), ומתו ע"י הרומאים בקרב.
בפרשתנו מוזכרים הברכות והקללות. זה מול זה מעמידה התורה: את הברכה והקללה. את הברכה: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי וגו'". (ויקרא כו ג-ד). את השפע, ההתפתחות הגדולה והשלווה שצפויה לעם ישראל כשיתהלך בחוקות ד'. ומולה הקללה: "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה: ואם בחוקתי תמאסו וגו'" (ויקרא כו טו). את הנזקים העצומים של החטא והקלקול שהיחיד והכלל עלולים להביא על עצמם.
גם מהקללות ניתן ללמוד על התיקון, כיצד ניתן לגייס תעצומות אדירות של תיקון מתוך הירתמות ועשיה.
אחת הקללות האיומות בפרשה נוגעות לביטחון האישי והלאומי: "והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם, ורדף אותם קול עלה נידף, ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף. וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין, ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם". (ויקרא כו לו לז,
רש"י שם מפרש על פי הפשט: "וכשלו איש באחיו - כשירוצו לנוס יכשלו זה בזה כי יבהלו לרוץ. כמפני חרב - כאילו בורחים מלפני הורגים שיהא בלבבם פחד וכל שעה סבורים שאדם רודפם". (שם). על פי הדרש מפרש רש"י שיש כאן יסוד עמוק של ערבות הדדית הקיימת בתוך עם ישראל לטוב ולמוטב: "ומדרשו וכשלו איש באחיו זה נכשל בעונו של זה, (תורת כהנים) שכל ישראל ערבין זה לזה". (ברש"י שם).
חומרתה של קללה טרגית ואיומה זו היא בכך שמדובר על אסון שהעם מביא על עצמו במו ידיו. על לוחמה פסיכולוגית שהעם נלחם נגד עצמו. המורא הפרנואידי הקיומי של העם יתעורר "מקול עלה נידף", מרשרוש העלים הנידפים ברוח, המכים זה בזה, שידמו לו כאוייב רב עוצמה שרודף אחריו להשמידו, ואין כל סיכוי להתמודד מולו. הוא ינסה להימלט ממנו בעור שיניו, אולם בהלת מנוסתו תגרום לנפילתו. וכן: "וכשלו איש באחיו" – האוהב יהפוך לאוייב, ומשכך הוא יהפוך לאוייב המר והמסוכן ביותר.
על פי המדרש התקיים מקרא זה לאחר החורבן: "אמר ר' יהושע בן קרחה (יש הסבורים שהוא ר' יהושע בנו של ר' עקיבא, שהיה קרח): פעם אחת היינו יושבים תחת האילן ונשבה הרוח והטיחו עלים זה בזה ועמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו הגיעונו פרשים, לאחר שעה נפנינו לאחורינו וראינו שאין אדם שם. וישבנו ובכינו ואמרנו אוי לנו נתקיים עלינו מקרא שכתוב בתורה "ורדף אותם קול עלה נדף, ונסו מנוסת חרב מפני אימה. ונפלו ואין רודף מבלי כח, וכשלו איש באחיו". (ילקוט שמעוני ויקרא כו - רמז תרעה). שמא יש כאן רמז עמוק יותר על שנאת החינם שהביאה למלחמות אחים שהכשילו את המרד הגדול ואת מרד בר כוכבא ולחורבן בית שני.
"וכשלו איש באחיו כמפני חרב. עוד תהיה השגחת ה' לרעה. שהרי טבע הגרים לאהבה זה את זה כדאי' בפ' ע"פ דקי"ג וא"כ היה ראוי שפגיעתם זה בזה לנחת. אבל לא כן יהיה עמם אלא תהיה פגיעתם זה בזה במכשול כמו שפוגע בחרב. אמנם אפשר שיהיה כן בטבע אם יש גזרת המלכות להבריחם זמ"ז כדי שלא יעשו קשר ומרידה והיה אפשר להאמין שהוא טבע. אבל לא כן ורודף אין ומכ"מ יהיו נכשלים זב"ז כמפני חרב. ובזה יגיעו עוד שלא תהיה לכם תקומה לפני איביכם. שיהיו מבוזים בקרב האומות בראותם כי שנאת חנם גוברת בם במסירות ואין איש מבקש מהם זאת. וכ"ז יהיה סיבה מהקב"ה שיהיו מרוחקים מן האומות כאשר לא תהיה להם תקומה כאיש חשוב אלא יעמדו בצורה נמבזה". ("העמק דבר" העמק ויקרא כו לז).
ה"כלי יקר" מפרש את הדימוי ל"עלה נידף" וסובר שהמקרא התקיים בגלות הארוכה שבה אחים שאמורים להיות אוהבים הפכו לאוייבים מרים: "ורדף אתכם קול עלה נידף. הדא הוא דכתיב וכשלו איש באחיו". כי זה מדבר בפירוד לבבות המצוי בישראל יותר מבכל האומות, כמו שנאמר ואתכם אזרה בגוים. כמזרה שאין אחת דבוקה בחברתה, כך ישראל גם בהיותם בארץ אויביהם הם מפורדים איש מעל אחיו! אף על פי שמדרך הגולים לנחם זה את זה, אבל ישראל אינם כך שהם מפוזרים ומפורדים אף בהיותם בגולה וכל אחד דוחף את חבירו בחזקת היד ומבקש להדיחו ממצבו להתגולל ולהתנפל עליו וכו'.. שנוסף על דחיפת האומות את ישראל כל אחד דוחף את חבירו במהמורותיו, על כן המשילם כאן לעלה נדף, כי העלה חלוש מאוד ונדף מחמת הרוח הנושב בו, ואף על פי כן כל עלה דוחף את חבירו ומכה בו, כך כל איש מישראל בגלות דומה לעלה הנידף מפני רוח הנזכר ואף על פי כן הוא רודף אחר חבירו להכותו בשוט לשונו או כנגד האומות או בלשון הרע ברחוב היהודים דהיינו קול עלה, לכך נאמר מיד וכשלו איש באחיו". (כלי יקר ויקרא כו לו).
התסמונת הפרנואידית של עם המפחיד את עצמו מאוייב שאיננו, של עם המביס את עצמו, אינו רק נחלת העבר! הוא יכול לפקוד בכל עת את הנאורים שבאומות, לעיתים באופן לא מודע ולעיתים ככלי טקטי של הפחדה כדי לקדם אג'נדה מסויימת.
גם המציאות הטרגית של "וכשלו איש באחיו", עם שבניו אמורים לסייע איש לאחיו במלחמה מול אוייב, מוצא את עצמו במצב של מלחמת אחים, שאיש מכשיל את אחיו, שהתבוסה בקרב נגרמת לא ע"י אוייב זר ומנוכר, אלא ע"י אח קרוב ושאר בשר. עם ששארית עוצמתו הצבאית, שנותרה לו אחרי תבוסותיו, מופנית נגד עמו שלו, ולא נגד אויביו. "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו". (ישעיה מט יז).
המענה בפרשה להיתכנות הזו הוא בתחילתה, מכוחו של התיקון הרוחני. "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם וגו', וישבתם לבטח בארצכם: ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, וגו'. וחרב לא תעבור בארצכם. ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב. ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו אויביכם לפניכם לחרב". (ויקרא כו ג-ח)
במקביל לברכה השמימית יש לפעול במישור החינוכי ובמישור הציבורי, מנהיגים ופשוטי עם, לתיקון רוחני וציבורי באופן ממוקד. כדי שבמקום שיכשלו איש באחיו יוושעו איש באחיו. שתעצומות הנפש והרוח של הפרט והכלל יגוייסו ויופנו לערבות הדדית ולסולידריות, לחבק איש את אחיו בשגרה ובשעת חרום. אזי יוושע איש בעזרת אחיו. הרעות, האחווה ואהבת החינם יהפכו למכפיל עוצמה לאומית, ויביאו לסייעתא דשמייא, ולהרתעה, שתגרום לאויבים להניח את נשקם ולוותר על חלומותיהם. "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד".