מנהיגות אמיתית שמעל ומתחת לפני השטח

הפרשה בחיי המעשה –פרשת בהר – ל"ג בעומר תשפ"ב

הרב אליעזר שנוולד – ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין

פעמים רבות התבקשתי להרצות בפני צוערי קורס קצינים על "מנהיגות לאור מקורות היהדות". את הרצאתי הייתי נוהג לפתוח בשאלה: האם יכול להיות מנהיג מי שאין לו מונהגים, ואין לו תפקיד רשמי של הנהגה כלשהי? בשאלה זו ביקשתי לאתגר את החשיבה המקובלת הרואה ב'מנהיגות' תחום של שליטה באנשים ומערכות והובלתם. אולם במהלך ההרצאה למדנו שעפ"י מקורותינו "מנהיגות" היא בראש ובראשונה מידה ותכונה בנפשו של היחיד. מנהיגות אמיתית אינה מונעת מיצר השררה והכח, אלא מהרגישות והאכפתיות של האדם למתרחש סביבו, לגורלם של אחרים, כאילו היה זה גורלו האישי. להתמודד עם הבעיות והקשיים ולפעול כדי לשנות את המצב. תכונת הנפש הזו מניעה אותו לקחת אחריות גם על זולתו, ולהירתם למשימות ציבוריות. בדרך כלל אדם קרוב אל עצמו, ומרגיש אחריות ואכפתיות על חייו וגורלו ועל גורל חיי המעגל הקרוב אליו. המנהיג הוא זה שמרחיב את מוטת האחריות והאכפתיות שלו גם על גורלם של אחרים. "כל מה שהאדם מתעלה יותר בצורתו הרוחנית, מרגיש הוא יותר את הערך הגדול של הרבים, הציבור מתחיל להיות חי בתוכיותו, בלבבו ועומק רצונו הוא מרגיש את הצרכים הרבים של הציבור, את גודל הערך של החיים, המפעמים בכללות הציבור, והוא עומד כולו לעיני רוחו כדמות חטיבה אחת, הוא מרגיש את המציאות הממשית של הציבור, ומתמלא אליו אהבה וכבוד אין קץ. ואז הרי הוא מתעלה להיות מנהיג ציבורי אידיאלי, וכו'". (אורות הקודש ח"ג עמ' קנ"ה, עי' בספרנו 'בראש המחנה' – מנהיגות ציבורית וצבאית במקורות היהדות', עמ' 72). זאת הגישה שמבטיחה פיתוח מנהיגות אמיתית, מתוך תחושת אחריות וענוה ולא מתוך התנשאות ויצר שררה!

אם נתעמק, נבחין שזוהי אותה תכונת נפש שמניעה אנשים להתנדב ולעשות חסד עם זולתם, גם על חשבון עצמם, וגם אם הם לא נושאים בתפקיד ציבורי כלשהו או באחריות רשמית. היא סוג של 'מנהיגות' שמתחת לפני השטח. התורה מחנכת את האדם לכך. מצוות רבות בתורה מחזקות את תכונת הנפש הזו, ובכללם גם מצוות השמיטה והיובל שבפרשתנו: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ וגו'. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ וגו'". ובפרשת משפטים: "וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה וגו'" (שמות כ"ג י"א). אחד מהיעדים של שנת השמיטה הוא "ערבות ההדדית" וסיוע לנזקקים. "ואמנם כל ה'מצוות' אשר ספרנום ב"הלכות שמיטה ויובל", מהם - לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם - כמו שאמר, "ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה וגו'", וכו'". (מורה נבוכים ח"ג לט, ובדומה הא"ע שמות שם).הפקעת הבעלות על השדות מאפשרת לנזקקים להתפרנס כמו בעלי הקרקעות עצמם. מצוות השמיטה מעוררת את היהודי לאכפתיות לגורלם של הנזקקים, ולפרנסתם.

בל"ג בעומר אנו מציינים את הפסקת מיתתם של תלמידי רבי עקיבא. מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ("שיחות הרצי"ה" ל"ג בעומר" תשל"ג) למדנו שהם היו בני ישיבות שבשל הצורך לצאת להלחם ברומאים ובגזרותיהם, לקחו אחריות, הפסיקו מלימודים והתגייסו לצבאו של בר-כוכבא. ובגבורה עילאית מסרו את נפשם במלחמה.

ביום זה אנו גם מעלים על נס את פועלו של רבי עקיבא כגדול התנאים ותלמידו רבי שמעון בר יוחאי. רבי עקיבא היה המנהיג הרוחני הגלוי של המרד, שותף לבר כוכבא: "ומ"ש הרמב"ם דר' עקיבא נושא כליו, היינו שהיה תומך ידו בכל עוז, כמ"ש בירושלמי וכו'. ומפני דר"ע היה הגדול שבדור והחזיק בימינו הוי כנושא כליו, היינו התומך בידו בכל עוז". (המהר"ץ חיות "אמרי בינה" סי' ו' בהגהה, עמ' תתקמ"ד).

לא בכדי הוא זה שהדגיש את הערבות ההדדית של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ככלל גדול בתורה. למרות הגזירה שאוסרת להמשיך את לימוד התורה הוא לוקח אחריות על מצבו הרוחני של עם ישראל וממשיך בגבורה ללמד תורה ברבים. גם הוא שילם על כך בחייו. רבי עקיבא וחבריו הותירו לנו את המורשת של מסירות הנפש על התורה, ואת האחריות והאכפתיות על גורלו של עם ישראל, ומורשת הגבורה והמנהיגות שמעל ומתחת לפני השטח. "הגבורה העילאה של תלמידי רבי עקיבא והצפונה של קדושי הקהילות, מתחברות יחד באוצר הרזים של רשב"י". (הרב קוק זצ"ל בפתגמו ב"מגד ירחים" לחודש אייר שנת תרע"ד)